תלמוד בבלי
ברכות
דף ל״ד ע״ב
כהן גדול בסוף כל ברכה – כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו:
אינו זוקף – עד שיגמור:
קם מלפני מזבח ה' מכרוע – רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע:
ארצה – לשון משתטח משמע:
דמצלו אצלויי – כשנופלין על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צדיהן:
בתחלה – כורע:
חזינא לרב נחמן דכרע – תחלה וסוף:
בהודאה דהלל – הודו לה' כי טוב:
מתני' אם שגורה – אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים:
שהוא מטורף – החולה לשון אחר [לשון] טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת:
גמ' אהייא – בהיכא ובאיזו מן הברכות הוי טעות בסימן רע:
באבות – שהוא תחלת התפלה רמז הוא שאין חפץ בה:
בורא ניב שפתים – כשהניב בריא באדם אז מובטח על השלום:
לא נתנבאו – הטובות והנחמות:
עין לא ראתה – לא נראית ולא נגלית לשום נביא:
רחוק – שהיה רחוק כל ימיו מן העבירה דהיינו צדיק מעיקרו:
חלצתו חמה – שלפתו ניטלה מגופו החמה הוא החולי הקודחו חלצתו לשון חלץ מהם:
לא חסרתם – שעה:
כעבד – בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות:
כשר לפני המלך – שאינו רגיל לבא לפניו:
חלונות – שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע:
דמצלי בבקתא – בבקעה שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר:
הדרן עלך אין עומדין