ברכות

כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין – שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת:

בורא מיני דשאים – לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין:

גמ' קדש הלולים – בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה:

האי מיבעי ליה – הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע"י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא' קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין:

שאין אומרים – הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח:

הניחא למ"ד כו' – כולה סיומא דפרכא הוא וה"ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה:

מאי איכא למימר – הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול:

חד תני כרם רבעי – בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם:

הניחא אי יליף בג"ש – דריש למלתיה בג"ש ואייתר ליה חד הלול לברכה:

אשכחן לאחריו – כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח׳:י׳):

חייב בעוללות – וכרמך לא תעולל (ויקרא י״ט:י׳) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים:

קמה תוכיח – דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו' (דברים ח׳:י׳) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת:

צד מזבח – יין לנסכים וסלת למנחות:

שבעה מינין – האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (שם ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת:

שכן טעונים בכורים – דהכי אמרינן במנחות (פ"ט ד' פד:) נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כ״ו:ג׳) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ:

אלא סברא הוא – דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם:

מעל – כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן: