בבא מציעא

ערב למאן - מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב:

אלו עוברין - משום לא תשימון (שמות כב):

והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל - אינו תובע אלא את הערב:

הוא ניהו דשקיל רבית - ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל:

לדון בדיני ישראל - יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה:

אסור - דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית:

ואם העמידו אצל נכרי - אע"פ שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי:

מותר - דשלוחו הוא:

ואם העמידו אצל ישראל אסור - ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי משום דנכרי שליח ישראל ושלוחו של אדם כמותו:

בשלמא סיפא - דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר דהא דקי"ל דשלוחו של אדם כמותו. בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן בפרק שני דקדושין (דף מא:) אתם גם אתם. לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית. אף שלוחכם בני ברית:

אלא רישא - דקתני אם העמידו אצל נכרי. מותר:

כיון דאין תורת שליחות לנכרי - וישראל מישראל קיבלם הוא ניהו דשקיל רבית:

דאמר לו נכרי - לישראל ראשון:

הניחם על גבי קרקע והפטר - וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני:

כגון שנשא ונתן הנכרי ביד - וקבלם מן הראשון ונתנם לשני:

אדעתא דידיה דישראל - שהרי הוא הביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא:

שליחות דכל התורה כולה - שיהא שלוחו כמותו:

מתרומה גמרינן לה - בקדושין:

אבל אנן לדידהו - כגון רישא דברייתא הוי שליח וסיפא לחומרא כדאמרן:

אנן לדידהו נמי - מה אתם בני ברית ואתם היינו שולחים לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל מאן דגריס הכא אף שלוחכם בני ברית משתבש:

זכיה מדרבנן אית ליה - שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני:

קטן לית ליה שליחות - דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' (שמות כ״ה:ב׳):