תלמוד בבלי
ברכות
דף כ״ד ע״ב
וממשמש בבגדו – להעביר הכינה העוקצתו:
אבל לא היה מתעטף – אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק:
על סנטרו – מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו:
הרי זה מקטני אמנה – כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה:
הרי זה מנביאי השקר – דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א י״ח:כ״ח):
המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן:
אלא עטוש אעטוש קשיא – דאין עטוש אלא לאונסו:
למטה – מפיח בקול:
ותקילא לי כי כולי תלמודאי – שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש:
כשם שעושים לו נחת רוח – שהעטוש נחת רוח לאדם:
כך עושים לו נחת רוח מלמעלה – מן השמים למלאת שאלתו:
אפשר כדרבי יהודה – להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו:
פתקיה – זרקו:
מישתמיט מיניה – לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש:
ואשמע מיניה מילתא – מבחוץ:
מבית וועדא – מבית המדרש:
ונתעטש – מלמטה:
עד שיכלה הרוח – מגופו שנודף מאותו רוח:
וחוזר לתפלה – למקום שפסק:
ואומר – בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:
חוצץ בטליתו על צוארו – מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר:
לדידי לא סבירא לי – לא הייתי מזקיקו להפסיק:
בחבלי השוא – בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש:
ובדבר הזה – בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים:
היתה טליתו חגורה על מתניו – לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש:
Sefaria
ברכות כ״ה: · שבת ק״נ. · שבת מ׳: · זבחים ק״ב: · קידושין ל״ג. · ראש השנה ל״ד: · יְחֶזְקֵאל כ׳:כ״ה · יְשַׁעְיָהוּ ה׳:י״ח · בְּמִדְבַּר ט״ו:ל״א · דְּבָרִים ל״ב:מ״ז · כתובות ק״י: · שבת מ״א. · יִרְמְיָהוּ כ״ז:כ״ב · יִרְמְיָהוּ י״ז:כ״ב
מסורת הש״ס
ברכות כ״ה: · שבת ק״נ. · שבת מ׳: · זבחים ק״ב: · קידושין ל״ג. · ראש השנה ל״ד: · כתובות ק״י: · שבת מ״א.