תלמוד בבלי
בבא מציעא
דף קט״ז ע״א
יתירא הוא - ללאו משום שאר דברים וכיון דיתירא הוא ללאו וכתביה סתמא שדייה נמי אריחים ורכב שאין לך להוציאם ממשמע' כי נפש הוא חובל על כרחך אבל הכא כי אם צלי אש לאו לאזהרה אתא לאוסופי לאו יתירא אלא כדתניא ומ"מ נא ומבושל משמע ביה שאינו עובר בנא ומבושל ביום אלא בלילה:
ה"ג תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג וכו' ותניא אידך וכו' - ולא גרסינן תניא אידך דמתרוייהו מתני' מתרץ סייעת' ולא מחדא מינייהו דאי משום דקתני חייב ב' ולא ג' הא אפילו רב הונא מודה דמהיכא תיתי הא הני לא כתיבי ומכי נפש הוא חובל הוא דנפקי דאכל חד קאי כי נפש אלא מתרוייהו מתני' מיתוקמא סייעתא לרב יהודה:
חבל זוג של ספרים - מספרים של ספרים והן של פרקים וכל חד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כריחים ורכב:
חייב שתים - משום כי נפש על כל אחד אע"פ ששניהן צריכין למלאכה אחת וכן צמד של פרות חבל ב' פרות חורשות עם צמדן דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה בעיני שהעול שלהן של פרקים הוה:
ותניא אידך - דיליף להו מריחים ורכב דאיתקוש שאר דברים לריחים ורכב בחד קרא מה ריחים ורכב וכו':
וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו - שהרי פירשן הכתוב לברר אזהרה לכל אחד לעצמו:
אף כל וכו' - ומדיליף להו מריחים ורכב ש"מ בריחים ורכב חייב נמי שתים קאמר ולא שלש והיינו כרב יהודה וא"ת מתני' קמייתא למאי אייתיה ה"נ שמעי' לה מבתרייתא אי מבתרייתא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו :
סכינא דאשכבתא - של בית המטבחים שמקצבים בו בשר:
ותא קום בדינא - תבעהו לדין על חובך אם מודה לך או אם יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת היסת:
רבא אמר - כיון דמשכניה ואין עדים שמשכנו היה יכול לטעון לקוחה היא בידי לא צריך למיקם בדינא עילויה דקנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו:
חושלא - שעורין קלופים:
לאו מידי הוא דעביד לאושולי וכו' - שאין אדם משכיר ומשאיל עזים שלו הלכך יכול לטעון לקוחין הן בידי היכא דאין עדים שאספם מרשותם של בעליהן:
זוגא דסרבלא - מספרים שגוזזין בהן צמר:
אפילו מיתמי - שהביאו הבעלים עדים שהיו שלהן והן טוענין השאלנום לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו נמי אנן טענינן להו:
Sefaria
פסחים מ״א: · פסחים כ״ח: · שְׁמוֹת י״ב:ט׳ · כריתות ב׳: · דְּבָרִים כ״ד:ו׳ · שבועות מ״ו:
מסורת הש״ס