Berakhot — Daf 15b

דילמא רבי יהודה היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי

לא ס"ד דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא אף חרש דיעבד נמי לא

ודילמא הא כדאיתא והא כדאיתא

ומי מצית לאוקמה כרבי יהודה והא מדקתני סיפא רבי יהודה מכשיר בקטן מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא

ודילמא כולה ר' יהודה היא ותרי גווני קטן וחסורי מחסרא והכי קתני הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו בד"א בקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחנוך אפילו לכתחלה כשר דברי רבי יהודה שרבי יהודה מכשיר בקטן

במאי אוקימתא כר"י ודיעבד אין לכתחלה לא אלא הא דתני ר"י בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה

מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי ר' יהודה דיעבד אין לכתחלה לא אי ר' יוסי דיעבד נמי לא

אלא מאי ר' יהודה ואפילו לכתחלה נמי אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא מני

לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי רבי יהודה הא אמר אפי' לכתחלה נמי ואי ר' יוסי הא אמר אפי' דיעבד נמי לא

לעולם ר' יהודה היא ואפילו לכתחלה נמי ולא קשיא הא דידיה הא דרביה דתניא א"ר יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל אמר לו ר' מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים

השתא דאתית להכי אפי' תימא ר' יהודה כרביה ס"ל ולא קשיא הא ר' יהודה הא רבי מאיר

א"ר חסדא אמר רב שילא הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה והלכה כרבי יהודה

וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' יהודה הוה אמינא אפילו לכתחלה קמ"ל הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה

ואי אשמעינן הלכה כרבי יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה הוה אמינא צריך ואין לו תקנה קמ"ל הלכה כרבי יהודה

אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב (דברים כז, ט) הסכת ושמע ישראל

מיתיבי לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא

והכתיב הסכת ושמע ישראל

ההוא בדברי תורה כתיב:

קרא ולא דקדק באותיותיה:

א"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל:

וא"ר טבי א"ר יאשיה מאי דכתיב (משלי ל, טו) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא

והלא דברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה:

תני ר' אושעיא קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב אפילו צואות

א"ל דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר גבי סוטה אלות כותב צואות אינו כותב והתם הוא דכתיב (במדבר ה, כג) וכתב את האלות האלה אבל הכא דכתיב וכתבתם אפי' צואות נמי

אטו טעמיה דר' יהודה משום דכתיב וכתב טעמיה דר' יהודה משום דכתיב אלות אלות אין צואות לא

אצטריך סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם מה התם אלות אין צואות לא אף הכא נמי צואות לא כתב רחמנא וכתבתם אפי' צואות:

תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים

עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ

א"ר חמא ברבי חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם שנאמר (תהלים סח, טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון אל תקרי בפרש אלא בפרש אל תקרי בצלמון אלא בצלמות:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא למה נסמכו

Perhaps it follows R. Judah, and while the act may not be done [only] in the first instance, yet if done it is valid? — Do not imagine such a thing. For the statement puts a deaf-mute on the same level as an imbecile and a minor, [implying that] just as in the case of an imbecile and a minor the act if done is not valid,  so in the case of a deaf-mute the act if done is not valid. But perhaps each case has its own rule?  — But [even if so] can you construe this statement as following R. Judah? Since the later clause  says that 'R. Judah declares it valid', may we not conclude that the earlier clause does not follow R. Judah? — Perhaps the whole statement follows R. Judah, and two kinds of minor are referred to, and there is a lacuna, and the whole should read thus: All are qualified to read the Megillah except a deaf-mute, an imbecile and a minor. This applies only to one who is not old enough to be trained [in the performance of the precepts].  But one who is old enough to be trained may perform the act even in the first instance. This is the ruling of R. Judah: for R. Judah declares a minor qualified. How have you construed the statement? As following R. Judah, and that the act is valid only if done but should not be done in the first instance. But then what of that which R. Judah the son of R. Simeon b. Pazzi taught, that a deaf person who can speak but not hear may set aside terumah in the first instance-which authority does this follow? It is neither R. Judah nor R. Jose! For if it is R. Judah, he says that the act is valid only if done, but it may not be done in the first instance; and if R. Jose, he says that even if done it is not valid! — What then do you say, that the authority is R. Judah and that the act may be done even in the first instance? What then of this which has been taught: A man should not say the grace after meals mentally, but if he does so he has performed his obligation? Whose opinion is this? It can be neither R. Judah's nor R. Jose's. For as to R. Judah, he has said that it may be done even in the first instance, and as to R. Jose, he has said that even if done it is not valid! — In truth it is the opinion of R. Judah, and the act may be done even in the first instance, and there is no contradiction between his two statements; in one case he is giving his own view, in the other that of his teacher, as it has been taught: R. Judah said in the name of R. Eleazar b. Azariah: One who recites the Shema' must let his ear hear what he says, as it says, 'Hear, O Israel'. Said R. Meir to him: 'Which I command thee this day upon thy heart', indicating that the words derive their validity from the attention of the heart. Now that you have come so far, you may even say that R. Judah was of the same opinion as his teacher, and still there is no contradiction: one statement gives the view of R. Judah, the other that of R. Meir. R. Hisda said in the name of R. Shila: The halachah is as laid down by R. Judah in the name of R. Eleazar b. Azariah, and the halachah is as laid down by R. Judah. Both these statements are necessary. For if we had been told only that the halachah is as stated by R. Judah I might have thought that the act may be done even in the first instance. We are therefore informed that the halachah is as laid down by R. Judah in the name of R. Eleazar b. Azariah. And if we had been told that the halachah is as laid down by R. Judah in the name of R. Eleazar b. Azariah, I might have thought that the act must [be performed thus] and if not there is no remedy.  We are therefore informed that the halachah is as stated by R. Judah. R. Joseph said: The difference of opinion relates only to the recital of the Shema', but in the case of other religious acts all agree that he has not performed his obligation [if he says the formula inaudibly], as it is written, attend and hear, O Israel.  An objection was raised: A man should not say grace after meals mentally, but if he does he has performed his obligation! — Rather, if this statement was made it was as follows: R. Joseph said: The difference of opinion relates only to the Shema', since it is written, 'Hear O Israel'; but in regard to all the other religious acts, all are agreed that he performs his obligation. But it is written, 'Attend and hear, O Israel'? — That [text] applies only to words of Torah. IF ONE RECITED WITHOUT PRONOUNCING THE LETTERS DISTINCTLY. R. Tabi said in the name of R. Josiah: The halachah in both cases follows the more lenient authority. R. Tabi further said in the name of R. Josiah: What is meant by the text, There are three things which are never satisfied, … the grave and the barren womb?  How comes the grave next to the womb? It is to teach you that just as the womb takes in and gives forth again, so the grave takes in and will give forth again. And have we not here a conclusion a fortiori: if the womb which takes in silently gives forth with loud noise,  does it not stand to reason that the grave which takes in with loud noise  will give forth with loud noise? Here is a refutation of those who deny that resurrection is taught in the Torah. R. Oshaia taught in the presence of Raba: And thou shalt write them:  the whole section must be written [in the mezuzah  and tefillin], even the commands.  He said to him: From whom do you learn this?  This is the opinion of R. Judah, who said with reference to the sotah:  He writes the imprecation but not the commands. [And you argue that] this is the rule in that case, since it is written, And he shall write these curses,  but here, since it is written, 'and thou shalt write them', even the commands are included. But is R. Judah's reason because it is written, 'and he shall write'? [Surely] R. Judah's reason is because it is written, 'curses', which implies, curses he is to write but not commands!  — It was still necessary.  You might have thought that we should draw an analogy between the 'writing' mentioned here and the 'writing' mentioned there, and that just as there he writes curses but not commands, so here he should not write commands. Therefore the All-Merciful wrote 'and thou shalt write them', implying, commands also. R. Obadiah recited in the presence of Raba: 'And ye shall teach them':  as much as to say thy teaching must be faultless  by making a pause 'between the joints'.  For instance, said Raba, supplementing his words 'Al lebabeka [upon thy heart], 'al lebabekem [upon your heart], Bekol lebabeka [with all thy heart], bekol lebabekem [with all your heart], 'eseb be-sadeka [grass in thy field], wa-'abaddetem meherah [and ye shall perish speedily], ha-kanaf pesil [the corner a thread], etthkem me-erez [you from the land]. R. Hama b. Hanina said: If one in reciting the Shema' pronounces the letters distinctly, hell is cooled for him, as it says, When the Almighty scattereth kings therein, it snoweth in Zalmon.  Read not be-fares [when he scattereth] but befaresh [when one pronounces distinctly], and read not be-zalmon [in Zalmon] but be-zalmaweth [in the shadow of death]. R. Hama b. Hanina further said: Why are 'tents' mentioned