מנחות

רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות. לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור:

ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצה. והוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא:

והא עולין דציץ מרצה כו'. ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין:

ופליגי. משמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות:

רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוק. אף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם:

והכא מאי ציץ מרצה איכא. פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ:

מנין ללחמי תודה כו'. לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא:

לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם. מהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר:

המפגל אין מתפגל כו'. פירוש אותו שאתה ר"ל שהוא מפגל אתה מודה שאין מתפגל ובריש מכות (דף ב.) רוצה לומר ק"ו כי האי גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו משום דאמרינן ק"ו ומה המחלל אין מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל ופריך רבינא א"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל ואע"ג דהכא מתקיים הק"ו לענין עדים זוממין שאני משום טעמא דא"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם בקונט' וקשה א"כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד נראה דק"ו דהכא לא דמי לההוא דבא לפגל הכא היינו לחם שבא לפגל חצי זית של תודה ע"י שיצטרף לפוסלה ולא פיגל שאינו מצטרף לפוסלה אינו דין שלא יצטרף להתפגל לעצמו וכי האי גוונא הוי האי דבסמוך ומה אוסר אינו נאסר הגפן שאוסר אינו נאסר הבא לאסור דהיינו זרעים שבאין לאסור הגפן על ידי צירופם שנעשין כלאים ולא אסר אינו דין שלא יאסר ע"י צירוף של גפן ומהאי טעמא נמי ניחא במתניתין דשוחט את התודה לאכול הלחם שהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת ולא אמרינן קל וחומר: