יומא

שלא תתחיל מפניך - לצבור ולילך הלאה:

שמא תכוה - שהקטורת שצברת לצדך בוערת תמיד וזרועך המתפשט והולך להלן נכוה בתימור העולה:

כי בענן - אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת:

מעלה עשן - שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל:

ומנין שנותן בה וכו' - לקמן פריך ל"ל הא נפקא ליה:

הא אם לא נתן וכו' - הא למדנו מכאן שנאמר ולא ימות שאם לא נתן וכו':

או שחיסר - דכתיב הקטורת שלימה ולא חסירה:

תיפוק ליה - דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות:

ששגג בביאה - ריקנית אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטורת חסירה ואין עונש מיתה על השוגג:

דעייל שתי הקטרות - בביאה אחת:

קרא לקרא - הא נפקא ליה מכי בענן:

עיקר - שורש:

והא איפכא תניא - שהשורש יפה מן העלין:

לשמי קורה - לשון שמים:

ממשמש בכתלים - כן דרך העשן כשאינו יכול לצאת כנגדו מתפשט למעלה תמיד עד שמתמלא חלל הבית למעלה מכותל לכותל וכשאין לו עוד מקום ממשמש ויורד אצל הכתלים:

האי מוכן יעשה לאהל מועד - השוכן אתם נפקא. אל מקום שיהא שכני אתם יעשו כן:

חד לעונש וחד לאזהרה - ואל יבא כי בענן אזהרה וכסה ענן ולא ימות זה עונש ואילו לא ימות דאל יבא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית:

תניא ר' אלעזר אומר - וכסה ולא ימות זה עונש מעלה עשן:

יכול יהיו שניהן אמורים קודם מיתת בני אהרן - ונאמר שבעון מעלה עשן שלא נתנו מתו:

ועדיין לא נראה - אראה משמע לעתיד אלמא כשנאמר מקרא זה עדיין לא נראה ואי לאחר מיתתן כבר נראה בו ביום שנאמר ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט׳:כ״ג):

מצוה להביא מן ההדיוט - ואע"פ שהורו כראוי נענשו שלא נטלו רשות:

הבמה אשר בגבעון לירושלים - היה לו ליכתוב מירושלים או מן הבמה אשר בגבעון לירושלים בגבעון היתה קדושה ששם מזבח שעשה משה והיה הולך ומקריב שם:

מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון - והכי משמע קרא ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלים בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה:

וישראל במעמדם - העומדים בעזרה במקום כל ישראל על קרבן התמיד דכתיב תשמרו להקריב לי (במדבר כת) היו עומדים ומשמרים על קרבנכם:

עד דהוה מכסי מיניה ר' יוחנן - שאין ר' אלעזר רואהו:

מיניה דר' יוחנן - שאין ר' יוחנן רואהו מחזיר פניו: