יבמות

אכל תרומה - בשוגג:

משלם חולין טהורים - דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.):

בשוגג תשלומיו תשלומין - אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם:

במזיד אין תשלומיו תשלומין - דקנסינן ליה:

תבא עליו ברכה כו' - אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע"פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים:

דאכל מיניה וכו' - ואע"ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון:

תרומה טמאה לא חזיא לאכילה - כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל יבמות עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים:

כל דהו - ואפי' חולין טמאים:

והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו - דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (יבמות דף פט:):

ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו' - מדר' מאיר קמותיב:

קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו - לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין:

אבל בעלים נתכפרו - ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא:

שב ואל תעשה - לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא: