פסחים

איבעית אימא רב דאמר - אם זרק הורצה:

כרבי יהושע - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא:

שלמי נזיר - תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו:

ואם זרק הורצה - דהני לא מעכבי:

נטמאו בעלים - במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה:

ואם זרק לא הורצה - דאע"ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו:

חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם - דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין:

אפי' כולה קיימת לא יזרוק - את הדם עליה:

מנחה מאי עבידתיה - בזריקת דם:

מנחת נסכים - הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את הדם:

חלב מנא לן - דהוי שיור להכשיר זריקת דם:

והקטיר החלב - גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחוח:

יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן - מדאיצטריך ליה למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו הוי שיור:

אמר קרא - בהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח:

מתני' יעשו בטומאה - ואפי' טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים:

גמ' שאין קרבן צבור - הבא בטומאה חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה אף היחיד עושה בטומאה:

לא שנו - דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה:

אלא שנטמא סכין בטמא מת - שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם:

דרחמנא אמר בחלל חרב - למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו:

טומאה דחויה היא בצבור - בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן:

קרינא ביה הבשר כל טהור יאכל בשר - ולא טמא:

הללו עושין לעצמן - בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו:

טהורין עושין הראשון - בטהרה דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי עבדי בטהרה שפיר דמי:

וטמאין עושין את השני - דכיון דאינן כרוב נידונין כמיעוט ונידחין לשני: