נדרים

גמ' מתניתין - דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה:

אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והא תנן - באידך פירקין לקרבן לא אוכל לך וכו':

הא דאמר לקרבן - אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן:

מתני' שבועה לא אוכל לך כו' הא שבועה שאוכל אסור - כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר:

לא שבועה לא אוכל לך אסור - אפי' לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן:

גמ' שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין - מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר:

(כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל):

רב אשי אומר - הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא:

פשיטא - דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור:

מהו דתימא - האי דקאמר שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא משמע לן דלא דודאי אסור:

אביי לא אמר כטעמא דרב אשי דלא קתני - במתני' שאי אוכל:

ורב אשי הוה נאדי - נדוד וסור מטעמיה דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל משמע קאמר אכילנא דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם אמר שבועה שלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא:

והא איכא נמי לתרוצי - בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא:

מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים - הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר: