תלמוד בבלי
מכות
דף ח׳ ע״ב
לרבות טבול יום - שאם נכנס למקדש ענוש כרת:
לרבות מחוסר כיפורים - מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע:
מעוד קאמינא - עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא:
איכא דמתני לה - להא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא:
אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' - דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות:
הנכנס לשביעית - (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית:
וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית - שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית:
רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' - ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר:
אם מצא חרוש אינו צריך לחרוש - אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר:
לאו מילתא היא דאמרי - שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי:
מאי טעמא קציר דומיא דחריש - מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי' שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה לקצור:
ואי ס"ד מצוה - בקציר של מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא היא זו:
מתני' ע"י הבן - אם הרגו לבנו בשוגג:
חוץ מגר תושב - שאין ישראל גולה על ידו:
הכל גולין - מפרש בגמרא לאיתויי מאי:
גמ' בשוליא דנגרי - בלימוד חרש עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות שוליא יויינד"רינו:
חיותיה הוא - ואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) דכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות:
מכה נפש - גבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה:
פרט למכה אביו - שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא וקא ס"ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו:
לרבן שמעון דאמר - בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף מט:) חנק חמור מסייף ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן (שם דף פא.) מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר"ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה כפרה לשגגת חנק:
ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הוא - שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות:
רבא אמר - ברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף היא והא דקתני פרט למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג:
לוקה דלטייה - ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) המקלל את חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.):
שהעיד בו - שהוא חייב מלקות:
Sefaria
בְּמִדְבַּר י״ט:י״ג · בְּמִדְבַּר ל״ה:י״א · סנהדרין נ׳. · נזיר מ״ה. · בְּמִדְבַּר י״ט:י״ג · ראש השנה ט׳. · מועד קטן ג׳: · מנחות ע״ב. · מִשְׁלֵי כ״ט:י״ז
מסורת הש״ס