תלמוד בבלי
גיטין
דף ז׳ ע״ב
ועניתיך לא אענך עוד - סיפיה דההוא קרא הוא:
למימרא דעכו לצפונה דארץ ישראל קיימא - בסוף הצפון:
מימינו למזרח הדרך - השתא משמע לן דעכו קיימא בגבול מזרחה של ארץ ישראל משוך ממקצוע צפונית יום או יומים לצד הדרום וכזיב במקצוע מזרחית צפונית ודרך המהלכת מעכו לכזיב היה גבול מזרח לא"י הילכך כשמהלך מעכו לכזיב דהיינו מדרום לצפון הוי ימינו למזרחית הדרך:
טמאה - הארץ שהיא לימין המסילה:
משום ארץ העמים - דגזרו טומאה על ארץ העמים:
ופטורה כו' - כדין חוצה לארץ:
עד שיודע לך כו' - כלומר לעולם חזקת ימין הדרך מעכו ועד כזיב ארץ העמים אלא א"כ תבא למקום שיאמר לך בקי כאן הדרך מתעקם ונכנס לתוך א"י קצת וימין הדרך הוי ארץ ישראל:
למערב - הדרך:
לבלבו - שם מקום אלמא עכו משוכה לצד דרום וכזיב במקצוע:
רצועה נפקא - לעולם עכו בצפון ריבועא דא"י היא אלא שרצועה קצרה יוצאת עוד מעכו לצד צפון והיא מא"י:
ויהיב תנא סימנא - אתמוהי מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי תנא סימנא עלה:
קרא נמי יהיב סימנא - רצועה כגון מסילה:
ואמר רב פפא למזרחה של מסילה - קאמר קרא דקיימא שילה דהא מצפונה לבית אל כתיב ועל כרחך מזרחה השמש אמסילה קאי שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבונה:
המביא גט בספינה - שנכתב בספינה וקא ס"ד דבנהרות דארץ ישראל קאמר:
כמביא בארץ ישראל - כאילו מביאה דרך יבשה ואין צריך לומר בפני נכתב:
ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ - שהנהר אין לו תורת יבשה לכל תורת הארץ:
עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ - וזרעו בספינה וצמחה והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות (דף פד:):
חייבת במעשר ובשביעית - שהנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל:
גוששת - מגששת בקרקע שאין המים עמוקים:
עציץ - של עץ נקוב המונח על גבי יתדות:
באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן - לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולרבי יהודה לא מיחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא:
Sefaria