חולין

ורבנן ההוא - לאשמועינן אתא דאע"ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה לא בעינן כזית:

ור' יהודה - ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר על כף הירך נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא שם אכילה:

דכוליה ירך - ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב:

ורבנן ההוא - הירך לאשמועינן אתא דאין אסור אלא פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך:

מתני' כבשר בלפת - רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן דאף ע"פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר:

שנתבשל עם הגידים - של היתר:

בזמן שמכירו - משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:

בנותן טעם - אם יש בנ"ט בכל אלו:

כולן אסורין - ולקמן מפרש דנותן טעם במין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיערוהו בששים:

ואם לאו כולן אסורין - דבכל אחד יש לומר זה הוא ובגמרא פריך ליבטיל ברובא:

בזמן שמכירן - לחתיכות האיסור משערינן בנותן טעם ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות ואם אין מכירן כל החתיכות אסורות דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. והרוטב מותר אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב:

גמ' לא שנו - דכי יש בו בנותן טעם כל הירך אסורה:

אלא שנתבשל - שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר:

אבל נצלה - עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר:

קולף ואוכל - כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד:

בחלבו - שלא נטל חלב הכליות:

אפילו מראש אזנו - שאין שם חלב אלמא פשיט איסוריה בכוליה: