חולין

למקום חריץ - שהגידין מעורין שם והוא אמצעית הכוליא:

טרופאי - מורי הוראות על הטרפות:

כרב עוירא - בניקב הטחול:

ולא אמרן - דלית הלכתא כוותיה אלא דאינקב בקולשיה:

בסומכיה - בעוביו למעלה:

ואי אשתייר - בעובי דופנו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר:

וכ"ש כו' - דוקיא הוא דדייקנא ממילתייהו:

מוגלא כשרה בריאה - כדאמרן (לעיל חולין מח.) דקיימן צימחי טינרי:

ופסול בכוליא - כדאמרן בריש פירקין (חולין דף מח.) מליא מוגלא טרפה מים זכין כשרה ואוקימנא בכוליא:

והרי מים זכין דכשרין הכא והכא - לא ידענא מאי קושיא:

אלא - לא תימא כל שכן דאע"ג דנקב פסול בריאה וכשר בכוליא איכא מידי דכשר בריאה ופסול בכוליא דאין אומרים בטרפות כו' דיש אבר שחולי זה קשה לו ואין חולי זה קשה לו:

שהרי חותכה מכאן ומתה כו' - חתוך סימנין או גיד צוארה ומתה חתוך כל כתפיה וחיה:

הקטינה - הכוליא הקטינה מאליה מחמת חולי:

היא האם - דמתני':

היא טרפחת - דלקמן (חולין דף נו:) הורו בטרפחת כרבי בזפק:

היא שלפוחית - דאמר לעיל בפירקין (חולין דף מח.):

צמקה - יבשה. ושדים צומקים מתרגמינן דדין יבשין (הושע ט):

בידי שמים - מקול ברד ורעם:

בידי אדם - שהבעיתה אדם לא הדרא בריא:

כל הבריות - שאגת אריה וקול שחל:

ארישא קאי - אף בידי כל הבריות כבידי שמים:

ת"ש - דאסיפא קאי:

משיכלי חיורי - של כלי חרס לבן:

שחימי - שחורות ואינן מצננות כל כך כלבנות. ובלשון מורי שחימי של נחשת חיורי של חרס:

מדקאמר חזר בו מכלל דמעיקרא הוה פליג:

הבשם - מוכר בשמים:

ואם נשתייר בו כסלע - על ידי אותו שיור מעלה ארוכה:

דאריך - על פני כל אורך השדרה וקצר כחוט ומאי כסלע דקאמר דאי מצטרפת לאורכו ומשוית ליה עגול הוה כסלע:

במקום טיבורו - בעינן כסלע:

ראשי פרקים - בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע:

כל העור כולו - כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורה לקדמותו:

חוץ מעור בית הפרסות - מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא רך:

ואלו שעורותיהן כבשרן - לענין דמטמאין עורן כבשרן אלמא לאו עור הוא וקחשיב האי בהדייהו בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכב.):

אל תקניטני - מאותה משנה:

שבלשון יחיד אני שונה אותה - כלומר יחידאה היא ולא קיימינן כוותיה דר' שמעון קתני לה ופליגי עליה דת"ק לא תנא אלא עור שתחת האליה לחודיה:

קרבן שנשחט על מנת לאכול הימנו או להקטיר הימנו חוץ למקום אכילתו:

פסול ואין בו כרת - לאוכל הימנו כהלכתו. ואם שחטו על מנת לאכול או להקטיר הימנו:

חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - האוכל ממנו אפילו כהלכתו ומקרא נפקא לן בפרק שני דזבחים (דף כח.) ועור שתחת הזנב רך הוא ונפסל קרבן במחשבת אכילתו כבשר ובעולה שכולה כליל לא פסלה מחשבת אכילה אלא מחשבת הקטרה:

איבלים - כפר:

עיכוס - בסמ"ך:

עגל הרך - מפרש בהעור והרוטב (לקמן חולין קכב.) כל זמן שיונק:

וכל שמנו חכמים - בהעור והרוטב (שם) לגבי עורות כבשר: