Shabbat — Daf 153a

ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה"ב הוא אם לאו איני והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא לא קשיא הא דמחמו ליה ואחים הא דמחמו ליה ולא אחים

א"ל אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי מאן אחים הספידא א"ל מיסתיא את ורבה בר רב חנן

בעא מניה רבי אלעזר מרב איזהו בן העוה"ב א"ל (ישעיהו ל, כא) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו ר' חנינא אמר כל שדעת רבותינו נוחה הימנו (קהלת יב, ה) וסבבו בשוק הסופדים בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה

תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזהו יום ימות אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר

א"ר יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך טיפשין שבהן הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח

בפתאום ביקש המלך את עבדיו פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים אמר הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו

חתנו של ר"מ משום ר"מ אמר אף הן נראין כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאים שנאמר (ישעיהו סה, יג) כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב

ד"א בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין:

הדרן עלך שואל

מתני׳ מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין בשבת מתיר החבלים והשקין נופלין מאיליהם:

גמ׳ מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר

אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא פשיטא כיסו תנן מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני קמ"ל ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה אבל אתי לידיה ככיסיה דמי

איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו כיון דאתא לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי תיקו:

אין עמו נכרי: טעמא דאין עמו נכרי הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אי אתה מצווה על שביתתו

חמור וחרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה מ"ט הני אדם האי לאו אדם חרש ושוטה לשוטה שוטה וקטן לשוטה

איבעיא להו חרש וקטן מאי אליבא דר"א לא תיבעי לך דתניא ר' יצחק אומר משום ר' אליעזר תרומת חרש

and the soul ascends but descends nevermore. Rab Judah son of R. Samuel b. Shila said in Rab's name: From the funeral eulogy pronounced over a man it may be known whether the future world is his or not.  But that is not so? for Rab said to R. Samuel b. Shilath, 'Be fervent in my funeral eulogy. for I will be standing there'?  — There is no difficulty: in the one case a fervent lament is pronounced and one is deeply moved,  in the other a fervent lament is pronounced and one is not moved. Abaye asked Rabbah: 'You, for instance, whom the whole of the Pumbeditheans hate,  who will arouse lamentation for you?' 'You and Rabbah b. R. Hanan will suffice,' he replied. R. Eleazar asked Rab: Which man has earned [enjoyment of] the future world? Said he to him, And thine ears shall hear a word behind thee, saying, This is the way, walk ye in it,' when, ye turn to the right hand, and when ye turn to the left.  R. Hanina said: He with whom his teachers are pleased. And the mourners go about the streets.  The Galileans said: Perform actions [which shall be lamented] in front of thy bier; the Judaeans said: Perform actions [to be lamented] behind thy bier. But they do not differ: each [spoke] in accordance with [the usage in] his locality. We learnt elsewhere, R. Eliezer said: Repent one day before your death.  His disciples asked him, Does then one know on what day he will die? Then all the more reason that he repent to-day, he replied, lest he die to-morrow, and thus his whole life is spent in repentance. And Solomon too said in his wisdom, Let thy garments be always white; and let not thy head lack ointment.  R. Johanan b. Zakkai said: This may be compared to a king who summoned his servants to a banquet without appointing a time. The wise ones adorned themselves and sat at the door of the palace. ['for,'] said they. 'is anything lacking in a royal palace?'  The fools went about their work, saying, 'can there be a banquet without preparations'?  Suddenly the king desired [the presence of] his servants: the wise entered adorned, while the fools entered soiled. The king rejoiced at the wise but was angry with the fools. 'Those who adorned themselves for the banquet,' ordered he, 'let them sit, eat and drink. But those who did not adorn themselves for the banquet, let them stand and watch.' R. Meir's son-in-law said in R. Meir's name: Then they too would [merely] look as being in attendance.  But both sit, the former eating and the latter hungering, the former drinking and the latter thirsting, for it is said, Therefore thus saith the Lord God, Behold, my servants shall eat, but ye shall be hungry: behold, my servants shall drink, but ye shall be thirsty: [behold, my servants shall rejoice, but ye shall be ashamed:] behold, my servants shall sing for joy of heart, but ye shall cry for sorrow of heart.  Another, interpretation: 'Let thy garments be always white' — this refers to fringes; 'and let not thy head lack ointment' — to tefillin. MISHNAH. IF DARKNESS FALLS UPON A PERSON ON A ROAD,  HE ENTRUSTS HIS PURSE TO A GENTILE;  BUT IF THERE IS NO GENTILE WITH HIM, HE PLACES IT ON THE ASS. WHEN HE REACHES THE OUTERMOST COURTYARD  HE REMOVES THE OBJECTS WHICH MAY BE HANDLED ON THE SABBATH, WHILST AS FOR THOSE WHICH MAY NOT BE HANDLED ON THE SABBATH, HE UNTIES THE CORDS  AND THE SACKS FALL OFF AUTOMATICALLY. GEMARA. Why did the Rabbis permit him to entrust his purse to a Gentile?  — The Rabbis knew for certain  that no man will restrain himself where his money is concerned; if you do not permit it to him, he will come to carry it four cubits in public ground. Raba said: His purse only, but not something found. That is obvious, [for] we learnt HIS PURSE? — You might say, The same law applies even to a find, and why does he mention HIS PURSE — as a natural course:  therefore he informs us [that it is not so]. Yet we said this only where it did not come into his possession [before the Sabbath], but if it came into his possession, it is the same as his purse. Others state, Raba asked: What about a find that came into his possession [before nightfall]? since it came into this possession, it is the same as his purse; or perhaps since he had no trouble over it, it is not the same as his purse? The question stands over. IF THERE IS NO GENTILE WITH HIM, [etc.]. The reason is that there is no Gentile with him, but if there is a Gentile with him he must give it to him:  what is the reason? — As for an ass, you are under an obligation that it should rest;  but as for a Gentile, you are under no obligation [to ensure] that he should rest. [If there is] an ass, and a deaf-mute, imbecile, or minor:  he must place it on the ass and not give it to the deaf-mute, imbecile or minor. What is the reason? The latter are human beings whereas the former is not. [In the case of] a deaf-mute and an imbecile: [he must give it] to the imbecile; [in the case of] an imbecile and a minor — to the imbecile. The scholars asked: What of a deaf-mute and a minor? On R. Eliezer's view there is no questions for it was taught: R. Isaac said in R. Eliezer's name: The terumah of a deaf-mute