Sanhedrin — Daf 8a

פסילנא לך לדינא אמר ליה רב לרב כהנא פוק דייניה חזייה דהוה קא גאיס [ביה] א"ל אי צייתא צייתא ואי לא מפיקנא לך רב מאונך

(דברים א, יז) כקטן כגדול תשמעון אמר ריש לקיש שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה פשיטא אלא לאקדומיה

(דברים א, יז) לא תגורו מפני איש (א"ר חנן אל תכניס דבריך מפני איש) (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא א"ר חמא ברבי חנינא אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו

(דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם א"ר חנינא ואיתימא רבי יאשיה על דבר זה נענש משה שנאמר (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה' מתקיף לה רב נחמן בר יצחק מי כתיב ואשמיעכם (דברים א, יז) ושמעתיו כתיב אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא

אלא כדתניא ראויה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן ראויה היתה פרשת מקושש שתיכתב ע"י משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי

כתיב (דברים א, טז) ואצוה את שופטיכם בעת ההיא וכתיב (דברים א, יח) ואצוה אתכם בעת ההיא אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור עד כמה אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי (במדבר יא, יב) כאשר ישא האומן את היונק

כתיב (דברים לא, ז) כי אתה תבוא וכתיב (דברים לא, כג) כי אתה תביא אמר רבי יוחנן אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם אמר לו הקב"ה טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור

תנא זימון בשלשה מאי זימון אילימא ברכת זימון והתניא זימון וברכת זימון בשלשה וכי תימא פרושי קמפרש מאי זימון ברכת זימון והתניא זימון בשלשה ברכת זימון בשלשה

אלא מאי זימון אזמוני לדין כי הא דאמר רבא הני בי תלתא דייני דיתבי ואזיל שליחא דבי דינא ואמר מפומא דחד לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו הני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא לית לן בה:

תשלומי כפל כו': שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו דיני קנסות בכמה מאי קמיבעיא ליה הא אנן תנן בשלשה אלא יחיד מומחה קמיבעיא ליה דאין דיני קנסות או לא

אמר ליה תניתוה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה מאי שלשה אילימא שלשה הדיוטות האמר אבוה דאבוך משמיה דרב אפילו עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות אלא מומחין וקאמר שלשה:

וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה:

וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי

אמר עולא בחוששין ללעז קמיפלגי רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז

רבא אמר כולי עלמא ללעז לא חיישינן והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי והב"ע כגון דאיכניף בי עשרין ותלתא למידן דיני נפשות ואיבדור ואמר להו דיינו לי מיהא דיני ממונות

Ye shall hear the small and the great alike.  Resh Lakish says: This verse indicates that a law-suit involving a mere perutah  must be regarded as of the same importance as one involving a hundred mina.  For what practical purpose is this laid down? If it is to urge the need of equal consideration and investigation, is it not self-evident! Rather, it is to give the case due priority, if it should be first in order. For the judgment is God's.  R. Hamma, son of R. Hanina, comments: The Holy One, blessed be He, hath said: It is not enough for the wicked [judges] that they take away money from one and give it to another unjustly, but they put Me to the trouble of returning it to its owner. And the cause that is too hard for you, bring unto me.  R. Hanina, [according to some, R. Josiah,] says: For this utterance Moses was punished,  as we can infer from this later passage: And Moses brought their cause before the Lord. R. Nahman objects to this comment, and asks: Did Moses say: 'Bring it unto me and I will let you hear it'? No, he said: 'I will hear it; if I am instructed, it is well! If not, I will get me instruction [how to deal with it]'. And the case of the daughters of Zelophehad is to be explained as was taught:  The section relating to the laws of inheritance was intended to have been written at the instance of Moses our Teacher. The daughters of Zelophehad, however, were found worthy to have the section recorded on their account. Similarly, the law concerning the gathering of sticks on the Sabbath  was to have been written at the instance of Moses our Teacher. The gatherer, however, was found culpable, and so it was recorded on his account. This is to teach us that evil is brought about through the agency of sinful men, and good through that of worthy men. It is written, And I charged your judges at that time;  and again, I charged you at that time.  R. Eleazar, on the authority of R. Simlai, says: These passages are a warning to the Congregation to revere their judges, and to the judges to bear patiently with the Congregation. To what extent! — R. Hanan, [some say R. Shabatai,] says: As the nursing father carrieth the sucking child. One text reads: For thou [Joshua] must go with this people, etc.  And another text says: For thou shalt bring the Children of Israel.  R. Johanan said: Thou shalt be like the elders of the generation that are among them.  But the Holy One, blessed be He, said to Joshua: Take a stick and strike them upon their head;  there is only one leader to a generation not two. A Tanna taught: A summons [Zimmun]  requires three. What is meant by a summons? Shall I say it means a summons to say Grace after a common meal?  But has it not been already taught that a summons and a summons to Grace need three?  Again, you cannot maintain that they both mean the same thing, the latter phrase merely explaining the earlier [and both referring to a summons to Grace], since it has been taught: A summons needs three, and a summons to Grace needs three [i. e., Zimmun is here particularly specified afresh as requiring three persons] — 'Summons' here, consequently, must mean a summons to appear before Court. As Raba said: When three judges sit in judgment, and the Court messenger, on summoning to Court, conveys the summons in the name of one only, the summons is of no account until he has brought it in the names of all three. This procedure, however, is necessary only on an ordinary day; on a Court-day  it is unnecessary. R. Nahman, son of R. Hisda, sent to ask R. Nahman b. Jacob: Would our teacher inform us how many judges are required for the adjudication of cases of Kenas? But what did his question imply? Surely we learnt, THE REPAYMENT OF THE DOUBLE  … … BY THREE. What he meant to ask was whether or not cases of fine may be adjudicated by one Mumheh. R. Nahman b. Jacob said to him: We have learnt, THE REPAYMENT OF DOUBLE OR OF FOUR OR FIVE-FOLD RESTITUTION, BY THREE. Now what kind of persons are these three to be? Shall I say they are commoners? But did not your father's father say, in the name of Rab, that even ten commoners are incompetent to adjudicate cases of fine? Hence it must refer to Mumhin, and even of these, three are required. BUT THE SAGES HOLD THAT A CASE OF LIBEL  REQUIRES A COURT OF TWENTY-THREE, etc. But, even though it may lead to capital punishment, what does it matter? [Since there are no witnesses yet known to be available, to corroborate the husband's suspicion, is it not merely a monetary case, involving only the Kethubah]? 'Ulla says that the point of dispute [in the Mishnah between R. Meir and the Sages] is whether we consider seriously the effect of the husband's allegation.  R. Meir does not consider seriously the effect of the allegation — while the Rabbis do. Raba says that all agree that the effect of the allegation need not be seriously considered.  They differ, however, as to whether [in cases where the judges have been reduced in number]  the honour of those who retired has to be considered or not. The actual case treated here is where the husband — [having had expectations of supporting his allegation with evidence,] appeared before a court of twenty-three  assembled to judge a capital case. Afterwards, [when he could not produce the required witnesses,] the Court began to disperse, and he then appealed to it that three should remain to decide his monetary claim.  [The Sages, in order to protect the dignity of those judges who would have left, require them to reassemble, while R. Meir does not hold this view.]