Sanhedrin — Daf 78b

על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור

ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו

ורבי נחמיה חבישה מנא ליה יליף ממקושש

ורבנן נמי לילפי ממקושש מקושש בר קטלא הוא ומשה לא הוה ידע קטליה במאי לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא

ורבי נחמיה יליף ממגדף דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו

ורבנן מגדף הוראת שעה היתה

כדתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר (במדבר טו, לד) כי לא פורש וגו' אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם על פי ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו

בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אלא לרבנן תרי אומדני למה לי

חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת

ורבי נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מבית דין זכאי

תנו רבנן המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי דברי רבי נחמיה וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד

תניא אידך אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת משלם נזק וצער ליורשים

מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי נחמיה:

מתני׳ נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור

נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור נתכוין להכותו על לבו

[The preceding discussion agrees with what] has been taught: Moses knew that the 'gatherer' was to be executed, for it is written, Every one that defileth it shall surely be put to death;  but he did not know by which death, as it is written, [And they put him in ward,] because it was not declared what should be done to him.  But in the case of the blasphemer, it is only said, [And they put him in ward,] that the mind of the Lord might be shewed them;  implying that Moses did not know whether he was at all liable to death or not. Now, on R. Nehemiah's view, it is right that two phrases bearing on judicial assessment are written;  one teaching that if his injury was declared to be fatal, but yet he survived; the other, that if it was judged that he would die, and then the effect of the blow was lightened, [yet he subsequently died — that in both cases he is quit]. But according to the Rabbis [who maintain that in the latter case he is executed], why are two such clauses necessary? — One teaches that if his injuries were declared fatal, yet he survived, and the other, that if they were declared non-fatal, yet he died, — [that in both cases the assailant is free]. But R. Nehemiah maintains that no verse is necessary for the latter case, since he left Beth din a free man. Our Rabbis taught: If a man smite his neighbour and the blow was assessed to be fatal, yet he survived, he is dismissed.  If the injury was declared fatal, but subsequently lightened, a second assessment of the financial damage is made.  If thereafter he grew Another [Baraitha] taught: If his injuries were declared fatal, they may subsequently be declared non-fatal.  But once his injuries are declared non-fatal, they cannot subsequently be declared fatal.  If the blow was assessed to be fatal, but then he became better, a second assessment of the financial damage is made, and if he subsequently died, he must make compensation for the damage, pain [etc.]  to the heirs. From when must compensation be made? — From when he smote him.  And thus this anonymous [Baraitha] agrees with R. Nehemiah. MISHNAH. IF HE INTENDED KILLING AN ANIMAL BUT SLEW A MAN, OR A HEATHEN AND HE KILLED AN ISRAELITE, OR A PREMATURELY BORN AND HE KILLED A VIABLE CHILD, HE IS NOT LIABLE.  IF HE INTENDED TO STRIKE HIM ON HIS LOINS, WHERE THE BLOW WAS INSUFFICIENT TO KILL, BUT SMOTE THE HEART INSTEAD, WHERE IT WAS SUFFICIENT TO KILL, AND HE DIED; OR IF HE INTENDED SMITING HIM ON THE HEART,