Sanhedrin — Daf 60a

(שמות כב, יז) מכשפה לא תחיה וכתיב (שמות כב, יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת כל שישנו בכלל כל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחיה:

ר"א אומר אף הכלאים: מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא (ויקרא יט, יט) את חקתי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר (ויקרא יט, יט) בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה מה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ

אלא מעתה (ויקרא יח, ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי חקים שחקקתי לך כבר

התם ושמרתם את חקותי דהשתא הכא את חקותי תשמרו חקים דמעיקרא תשמרו:

א"ר יהושע בן קרחה כו':

אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא

פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט קמ"ל

איכא דאמרי אמר רב אחא בר יעקב ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא

פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא עד דאיכא שם רבה ומילתא בעלמא הוא דנקט קמ"ל:

נגמר הדין כו':

עומדין מנלן א"ר יצחק בר אמי דאמר קרא (שופטים ג, כ) ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי עמד ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה

קורעין מנלן דכתיב (מלכים ב יח, לז) ויבא אליקים בן חלקיהו [וגו'] ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה:

לא מאחין: מנלן

א"ר אבהו אתיא קריעה קריעה כתיב הכא קרועי בגדים וכתיב התם (מלכים ב ב, יב) ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים איני יודע שהן קרעים ומה ת"ל קרעים מלמד שהן קרועים לעולם

ת"ר אחד השומע ואחד שומע מפי שומע חייב לקרוע והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו

וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס"ד דכתיב (מלכים ב יט, א) ויהי כשמוע המלך חזקיהו (את דברי רבשקה) ויקרע את בגדיו המלך חזקיהו קרע והם לא קרעו

אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא"ת רבשקה ישראל מומר היה

ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד לאפוקי כינוי דלא

ופליגי דרבי חייא בתרוייהו דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים

ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכינוי

ושמע מינה בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב שמע מינה:

השני אומר אף אני כמוהו: אמר ר"ל שמע מינה אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעביד רבנן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא

דאי ס"ד פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא:

והשלישי אומר אף אני כמוהו: סתמא כר"ע דמקיש ג' לשנים:

'R. Eleazar said; They were also enjoined against the forbidden mixtures.' Whence do we derive this? — Samuel replied: Because Scripture saith, My statutes ye shall keep,  implying the statutes which I have already decreed:  viz., Thou shalt not let thy cattle gender with a diverse kind: Thou shalt not sow thy field with mingled seed.  This teaches: just as in the case of animal life, the prohibition is against hybridization, so in plant life, the injunction is against grafting;  and just as the former holds good both within the land [sc. Palestine] and without,  so the latter holds good both within and without Palestine. But if so, does the verse, Ye shall therefore keep my statutes  also imply the statutes which I imposed long ago?  — There the verse reads, Ye shall therefore keep my statutes which I [now] command you: but here it reads, My statutes ye shall keep, implying the statutes decreed from of old shall ye keep. R. JOSHUA B. KARHA SAID etc. R. Aha b. Jacob said: He is not guilty unless he cursed the Tetragrammaton, excluding a biliteral Name,  the blaspheming of which is not punishable. Is this not obvious, the Mishnah stating, May Jose smite Jose?  — I might think that the name is used as a mere illustration;  he therefore teaches otherwise. Others give this version: — R. Aha b. Jacob said: This proves that the Tetragrammaton is also a Divine Name.  But is it not obvious, since the Mishnah states: JOSE SMITE JOSE [using a four-lettered name]? — I might think that the great  Name must be employed, whilst Jose is merely an illustration [of the mode of testifying]; therefore he teaches otherwise. WHEN THE TRIAL WAS FINISHED, etc. Whence do we know that they arose? — R. Isaac b. Ami said, because the Writ saith — And Ehud came unto him: and he was sitting in a summer parlour, which he had for himself alone. And Ehud said, I have a message from God unto thee. And he arose out of his seat.  Now, does this not afford an ad majus conclusion: If Eglon king of Moab, who was only a heathen and knew but an attribute of God's name, nevertheless arose, how much more so must an Israelite arise when he hears the Shem Hameforash. Whence do we know that they rent their garments? — From the verse, Then came Eliakim the son of Hilkiah, which was over the household, and Shebna the scribe, and Joah the son of Asaph the recorder, to Hezekiah with their clothes rent, and told him the words of Rab-Shakeh. WHICH RENT WAS NOT TO BE RESEWN. Whence do we derive this? — R. Abbahu said: A gezerah shawah is deduced from the word 'rent'.  This verse states, with their clothes rent; whilst elsewhere is written, And Elisha saw it [sc. Elijah's ascension] and he cried, My father, my father, the chariot of Israel and the horsemen thereof. And he saw him no more; and he took hold of his own clothes and rent them in two rents.  Now, do we not understand from, 'and he rent them in two' that the cognate object is 'rents'; why then does the Writ expressly state 'rents'? — To teach that they were always to remain thus. Our Rabbis taught: He who hears [the Name blasphemed], and he who hears it from the person who first heard it [i.e., from the witness who testifies], are both bound to rend their garments. But the witnesses are not obliged to rend their clothes [when they hear themselves repeating the blasphemy in the course of their testimony], because they had already done so on first hearing it. But what does this matter: do they not hear it now too?  — You cannot think so, because it is written, And it came to pass, when king Hezekiah heard it [sc. the report of Rab-Shakeh's blasphemy] that he rent his clothes. Thus, Hezekiah rent his clothes, but they did not. Rab Judah said in Samuel's name: He who hears the Divine Name blasphemed by a gentile need not rend his clothes. But if you will object, what of Rab-Shakeh?  — He was an apostate Israelite. Rab Judah also said in Samuel's name: One must rend his clothes only on hearing the Shem hameyuhad  blasphemed, but not for an attribute of the Divine Name. Now both of these statements conflict with R. Hiyya's views. For R. Hiyya said: He who hears the Divine Name blasphemed nowadays need not rend his garments, for otherwise one's garments would be reduced to tatters.  From whom does he hear it? If from an Israelite — are they so unbridled [as to sin thus so frequently]? But it is obvious that he refers to a gentile. Now, if the Shem hameyuhad is meant, are the gentiles so well acquainted with it [as to make such frequency possible]? Hence it must refer to an attribute, and concerning that he says that only nowadays is one exempt, but formerly one had to rend his clothes. This proof is conclusive. THE SECOND WITNESS STATED, I TOO HAVE HEARD THUS. Resh Lakish said: This proves that 'I too have heard thus' is valid evidence in civil and capital cases,  but that the Rabbis imposed a greater degree of stringency [insisting that each witness should explicitly testify]. Here, however, since this is impossible [on account of the desire to avoid unnecessary blasphemy], they reverted to Biblical law. For should you maintain that such testimony is [Biblically] invalid, can we execute a person when it is impossible for the evidence to be validly given? AND THE THIRD DID LIKEWISE. This anonymous statement agrees with R. Akiba, who likens three witnesses to two.