Gittin — Daf 56a

אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה

אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה

אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג

אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו

שדר עלוייהו לנירון קיסר כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים

א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך אמר ליה (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו' אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה ר"מ

שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות איכא דאמרי שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי

חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי ושבחו רבנן לדציבי דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי הוה להו למיזן עשרים וחד שתא

הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא אדאזל איזדבן אתא אמר לה סמידא ליכא חיורתא איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא א"ל זיל אייתי לי אדאזל אזדבן אתא ואמר לה גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן

הוה שליפא מסאנא אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל איתיב לה פרתא בכרעא ומתה

קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו

כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי לי והיינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) כספם בחוצות ישליכו

אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא

א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא

עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק

כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא

He said, I won't. Then let me give you half the cost of the party. No, said the other. Then let me pay for the whole party. He still said, No, and he took him by the hand and put him out. Said the other, Since the Rabbis were sitting there and did not stop him, this shows that they agreed with him. I will go and inform against then, to the Government. He went and said to the Emperor, The Jews are rebelling against you. He said, How can I tell? He said to him: Send them an offering and see whether they will offer it [on the altar]. So he sent with him a fine calf.  While on the way he made a blemish on its upper lip, or as some say on the white of its eye, in a place where we [Jews] count it a blemish but they do not. The Rabbis were inclined to offer it in order not to offend the Government. Said R. Zechariah b. Abkulas to them: People will say that blemished animals are offered on the altar. They then proposed to kill Bar Kamza so that he should not go and inform against them, but R. Zechariah b. Abkulas said to them, Is one who makes a blemish on consecrated animals to be put to death? R. Johanan thereupon remarked: Through the scrupulousness  of R. Zechariah b. Abkulas our House has been destroyed, our Temple burnt and we ourselves exiled from our land. He [the Emperor] sent against them Nero the Caesar.  As he was coming he shot an arrow towards the east, and it fell in Jerusalem. He then shot one towards the west, and it again fell in Jerusalem. He shot towards all four points of the compass, and each time it fell in Jerusalem. He said to a certain boy: Repeat to me [the last] verse of Scripture you have learnt. He said: And I will lay my vengeance upon Edom by the hand of my people Israel.  He said: The Holy One, blessed be He, desires to lay waste his House and to lay the blame on me.  So he ran away and became a proselyte, and R. Meir was descended from him. He then sent against them Vespasian the Caesar  who came and besieged Jerusalem for three years. There were in it three men of great wealth, Nakdimon b. Gorion, Ben Kalba Shabua' and Ben Zizith Hakeseth. Nakdimon b. Gorion was so called because the sun continued shining for his sake.  Ben Kalba Shabua 'was so called because one would go into his house hungry as a dog [keleb] and come out full [sabea']. Ben Zizith Hakeseth was so called because his fringes [zizith] used to trail on cushions [keseth]. Others say he derived the name from the fact that his seat [kise] was among those of the nobility of Rome. One of these said to the people of Jerusalem, I will keep them in wheat and barley. A second said, I will keep them in wine, oil and salt. The third said, I will keep them in wood. The Rabbis considered the offer of wood the most generous,  since R. Hisda used to hand all his keys to his servant save that of the wood, for R. Hisda used to say, A storehouse of wheat requires sixty stores of wood [for fuel]. These men were in a position to keep the city for twenty-one years. The biryoni  were then in the city. The Rabbis said to them: Let us go out and make peace with them [the Romans]. They would not let them, but on the contrary said, Let us go out and fight them. The Rabbis said: You will not succeed. They then rose up and burnt the stores of wheat and barley so that a famine ensued. Martha the daughter of Boethius was one of the richest women in Jerusalem. She sent her man-servant out saying, Go and bring me some fine flour. By the time he went it was sold out. He came and told her, There is no fine flour, but there is white [flour]. She then said to him, Go and bring me some. By the time he went he found the white flour sold out. He came and told her, There is no white flour but there is dark flour. She said to him, Go and bring me some. By the time he went it was sold out. He returned and said to her, There is no dark flour, but there is barley flour. She said, Go and bring me some. By the time he went this was also sold out. She had taken off her shoes, but she said, I will go out and see if I can find anything to eat. Some dung stuck to her foot and she died.  Rabban Johanan b. Zakkai applied to her the verse, The tender and delicate woman among you which would not adventure to set the sole of her foot upon the ground.  Some report that she ate a fig left by R. Zadok, and became sick and died. For R. Zadok observed fasts for forty years in order that Jerusalem might not be destroyed, [and he became so thin that] when he ate anything the food could be seen [as it passed through his throat.] When he wanted to restore himself, they used to bring him a fig, and he used to suck the juice and throw the rest away. When Martha was about to die, she brought out all her gold and silver and threw it in the street, saying, What is the good of this to me, thus giving effect to the verse, They shall cast their silver in the streets. Abba Sikra  the head of the biryoni in Jerusalem was the son of the sister of Rabban Johanan b. Zakkai. [The latter] sent to him saying, Come to visit me privately. When he came he said to him, How long are you going to carry on in this way and kill all the people with starvation? He replied: What can I do? If I say a word to them, they will kill me. He said: Devise some plan for me to escape. Perhaps I shall be able to save a little. He said to him: Pretend to be ill, and let everyone come to inquire about you. Bring something evil smelling and put it by you so that they will say you are dead. Let then your disciples get under your bed, but no others, so that they shall not notice that you are still light, since they know that a living being is lighter than a corpse. He did so, and R. Eliezer went under the bier from one side and R. Joshua from the other. When they reached the door, some men wanted to put a lance through the bier. He said to them: Shall [the Romans] say. They have pierced their Master? They wanted to give it a push. He said to them: Shall they say that they pushed their Master? They opened a town gate for him and he got out. When he reached the Romans  he said, Peace to you, O king, peace to you, O king. He [Vespasian] said: Your life is forfeit on two counts, one because I am not a king and you call me king, and again, if I am a king, why did you not come to me before now? He replied: As for your saying that you are not a king,