Berakhot — Daf 12a

אלא אי אמרת אהבה רבה הוו אמרי מאי ברכות אין מעכבות זו את זו דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי

ואי מכללא מאי

דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות:

וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים.

א"ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין

תניא נמי הכי ר' נתן אומר בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין

רבה בב"ח סבר למקבעינהו בסורא א"ל רב חסדא כבר בטלום מפני תרעומת המינין

אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא א"ל רב אשי כבר בטלום מפני תרעומת המינין:

ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי ברכה אחת א"ר חלבו משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות:

מקום שאמרו להאריך: פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא

אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי

בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן

ת"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא

ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא

כללו של דבר הכל הולך אחר החתום

שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות

הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר

אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר

ת"ש מסיפא כללו של דבר הכל הולך אחר החתום כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי הא דאמרן

לא לאתויי נהמא ותמרי ה"ד אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל ופתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא היינו בעיין

לא צריכא כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי [יצא] דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא

מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני:

אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר (תהלים צב, ג) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות:

ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם

אמר שמואל מאי טעמא דרב דכתיב (תהלים קמו, ח) ה' זוקף כפופים

מיתיבי (מלאכי ב, ה) מפני שמי נחת הוא

מי כתיב בשמי מפני שמי כתיב

אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אוריאן תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך הכי אמר אבוך כשהוא כורע כורע בברוך כשהוא זוקף זוקף בשם.

But if you say that they used to say, 'With abounding love', how can you infer that one blessing is not indispensable for the recital of the other? Perhaps the reason why they did not say, Who formest the light' was because the time for it had not yet arrived,  but when the time for it did arrive, they used to say it! And if this statement was made only as an inference, what does it matter? — If it was made only as an inference [I might refute it as follows]: In fact, they said, 'With abounding love', and when the time came for 'Who formest the light', they said that too. What then is the meaning of 'One blessing is not indispensable for the other'? The order of the blessings is not indispensable. 'They recited the Ten Commandments, the Shema', the sections "And it shall come to pass if ye diligently hearken", and "And the Lord said", "True and firm", the 'Abodah, and the priestly benediction'. Rab Judah said in the name of Samuel: Outside the Temple also people wanted to do the same,  but they were stopped on account of the insinuations of the Minim.  Similarly it has been taught: R. Nathan says, They sought to do the same outside the Temple,  but it had long been abolished on account of the insinuations of the Minim. Rabbah b. Bar Hanah  had an idea of instituting this in Sura,  but R. Hisda said to him, It had long been abolished on account of the insinuations of the Minim. Amemar had an idea of instituting it in Nehardea, but R. Ashi said to him, It had long been abolished on account of the insinuations of the Minim. 'On Sabbath they said an additional blessing on account of the outgoing watch'. What was this benediction? — R. Helbo said: The outgoing watch said to the incoming one, May He who has caused His name to dwell in this house cause to dwell among you love and brotherhood and peace and friendship. WHERE THEY ORDAINED THAT A LONG BENEDICTION SHOULD BE SAID. There is no question that where a man took up a cup of wine thinking that it was beer and commenced [with the intention to say the benediction] for beer but finished with that of wine, he has fulfilled his obligation. For even had he said the benediction, 'By whose word all things exist',  he would have fulfilled his duty, as we have learnt: 'In the case of all of them,  if he says, "By whose word all things exist", he has performed his obligation'.  But where he took up a cup of beer thinking it was wine and began [with the intention to say the benediction] for wine and finished with the benediction for beer, the question arises, do we judge his benediction according to its beginning or according to its ending? — Come and hear: 'In the morning, if one commenced with [the intention to say] "Who formest light" and finished with "Who bringest on the evening twilight",  he has not performed his obligation; if he commences [with the intention to say] "Who bringest on the evening twilight" and finished with "Who formest the light", he has performed his obligation. In the evening, if one commenced [with the intention to say] "Who bringest on the evening twilight" and finished with "Who formest the light", he has not performed his obligation; if he begins with [the intention to say] "Who formest the light" and closes with "Who bringest on the evening twilight", he has performed his obligation. The principle is that the final form is decisive'. — It is different there because [at the end] he says, 'Blessed art Thou who formest the luminaries'.  This would be a good argument for Rab who said that any blessing that does not contain the mention of God's name is no blessing.  But if we accept the view of R. Johanan who said that any blessing that does not contain a mention of the divine kingship is no blessing, what can be said?  Rather [we must reply]: Since Rabbah b. 'Ulla has said: So as to mention the distinctive quality of the day in the night-time and the distinctive feature of the night in the day-time,  [we may assume that] when he said a blessing [with the divine name] and with the kingship  in the beginning, he refers to both of them. Come and hear from the concluding clause: 'The principle is that the final form is decisive'. What further case is included by the words 'the principle is'? Is it not the one we have mentioned?  — No; it is to include bread and dates. How are we to understand this? Shall I say that he ate bread thinking that he was eating dates,  and commenced [with the intention of saying the benediction] for dates and finished [with the blessing for] bread? This is just the same thing! — No, this is required [for the case where] he ate dates thinking that he was eating bread, and he began with [the intention to say the blessing] for bread and finished with that of dates. In this case he has fulfilled his obligation; for even if he had concluded with the blessing for bread, he would also have fulfilled it. What is the reason? — Because dates also give sustenance. Raba b. Hinena the elder said in the name of Rab: If one omits to say True and firm'  in the morning and 'True and trustworthy'  in the evening, he has not performed his obligation; for it is said, To declare Thy lovingkindness in the morning and Thy faithfulness in the night seasons. Raba b. Hinena the elder also said in the name of Rab: In saying the Tefillah, when one bows,  one should bow at [the word] 'Blessed' and when returning to the upright position one should return at [the mention of] the Divine Name. Samuel said: What is Rab's reason for this? — Because it is written: The Lord raiseth up them that are bowed down.  An objection was raised from the verse, And was bowed before My name?  — Is it written, 'At My name'? It is written, 'Before My Name'.  Samuel said to Hiyya the son of Rab: O, Son of the Law, come and I will tell you a fine saying enunciated by your father.  Thus said your father: When one bows, one should bow at 'Blessed', and when returning to the upright position, one should return at [the mention of] the Divine Name.