Bava Metzia — Daf 7a

אלא מאי אית לך למימר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק הכא נמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק

א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מאי ספיקות אילימא ספק בכורות (ויקרא כז, ט) יהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש

אלא ספק פדיון פטר חמור וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו

מאי הוי עלה דמסותא ת"ש דא"ר חייא בר אבין הוה עובדא בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטה מהא דאמר רב נחמן כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש

הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש אע"ג דלא אפקיה והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו

מי סברת במסותא מטלטלין עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה מחוי ליה רבי אבהו ובשבועה

אלא מתניתין דקתני דפלגי בהדדי ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היכי משכחת לה אמר רב פפא דתפיסי בכרכשתא

אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה (רות ד, ז) ונתן לרעהו

דכמאן דפסיק דמי וקני

ומאי שנא מדרב חסדא דאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת

התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא

אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת חולקין פשיטא לא צריכא דקאי דהבא בי מצעי

הא נמי פשיטא לא צריכא דמיקרב לגבי דחד מהו דתימא דא"ל פלוג הכי קמ"ל דא"ל מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי:

ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי

רשב"ג אומר יחלוקו

נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו

אמר מר יתקיים השטר בחותמיו וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין כו'

אמר רבא אמר רב נחמן במקוים דברי הכל יחלוקו כי פליגי בשאינו מקוים

רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליג ואי לא מקיים ליה לא פליג

מאי טעמא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה הא קאמר דפריע

ורבי שמעון בן גמליאל סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו

נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית

You must therefore conclude that [the decision of the Mishnah is prompted by another consideration, viz..] that the Divine Law states 'the tenth', [which means] the certain [tenth] but not the doubtful tenth,  the same consideration applies here;  the Divine Law states the certain tenth, but not the doubtful tenth. R. Aha of Difti said to Rabina: What kind of doubtful cases [does the above Baraitha refer to]? If it refers to doubtful firstlings, the Divine Law says, [The tenth] shall be holy,  excluding the animal which is already holy.  — It must therefore refer to [the lamb which has been used for] the redemption of the doubtful firstling of an ass, and in accordance with [the view of] R. Nahman, for R. Nahman said in the name of Rabbah b. Abbuha: If an Israelite has ten doubtful firstlings of asses in his house, he sets apart ten lambs as substitutes for them,  and he tithes these [lambs], and they belong to him. What was [the ultimate decision concerning] the bath-house? — Come and hear what R. Hiyya b. Abin said: A similar case came before R. Hisda, and R. Hisda brought it before R. Huna, and he gave his decision on the ground of what R. Nahman said: Property that cannot be reclaimed by legal proceedings [cannot be dedicated to the Temple.  and] if it has been dedicated, the dedication is invalid.  But [it is asked], would the dedication be valid if the property could be reclaimed by legal proceedings, even though [the rightful owner] has not obtained possession of it? Does not R. Johanan say [that] property which has been acquired by robbery, and which the rightful owners have not given up as lost, cannot be dedicated either by the robbers or by the owners: the former [cannot do it] because it is not theirs, and the latter because it is not in their possession?  — You evidently think that the case under discussion is of a bath that is movable. [No.] The discussion concerns a bath-house which is immovable property, and therefore, where it can be reclaimed by legal proceedings, it is [regarded as being] in the possession of [the claimant]. R. Tahlifa, the Palestinian, recited in the presence of R. Abbahu: Two [people] cling to a garment; [the decision is that] one takes as much of it as his grasp reaches, and the other takes as much of it as his grasp reaches, and the rest is divided equally between them. R. Abbahu pointed [heavenward and said:] But with an oath! But, [if so] our Mishnah, which teaches that [the value of the garment] shall be divided between [the two litigants], and which does not teach that each takes as much of it as his grasp reaches — to what particular case does it refer? — R. Papa said: [It refers to a case] where [both litigants] hold the fringes [of either end of the garment]. Said R. Mesharsheya: Hence we deduce: [If a seller] grasps the kerchief  by a piece measuring three by three fingers, [he has rendered the sale valid, as] we apply to it [the Scriptural term]: 'And he gave it to his neighbour'. [The part that he holds] is considered as if cut off, and by this means [the buyer] acquires [the article sold to him].  And why is [this case] different from that of R. Hisda? For R. Hisda says: When the bill of divorcement is in her hand,  and the cord [to which it is tied] is in his hand,  then if he is able to snatch [the bill of divorcement out of her hand by means of the cord] and to pull it to himself, she is not divorced,  but if not she is divorced! — There separation is necessary, and there is none,  but here it is the act of giving that is necessary, and this has taken place. Rabbah said: If the garment was embroidered with gold, it is divided [between the two litigants].  But is not this self-understood? — It is necessary [to state this] when the gold is in the centre [of the cloth]. But is not this also self-understood? — It is necessary [to state this] when [the gold] is nearer to one side. You might assume that one could say to the other. 'Divide it this way;'  therefore we are informed that the other may say to him, 'What makes you think of dividing it this way? Divide it the other way.' Our Rabbis taught:  Two [people] cling to a bill, the lender saying, 'It is mine; I dropped it and found it again,' and the borrower saying, '[True.] it was yours, but I paid you;'  [the validity of] the bill has to be established by its signatories [verifying their signatures]  — this is the view of Rabbi. Rabban Simeon b. Gamaliel says: They shall divide [the amount], If it [the bill] fell into the hand of a judge, it must never be produced again. R. Jose says: It retains its validity. The Master said above: '[The validity of] the bill has to be established by its signatories'. Does he mean that the creditor may demand payment of the whole amount, and does he disapprove of the Mishnah, TWO HOLD A GARMENT etc.? — Raba replied in the name of R. Nahman: If the document has been endorsed [in Court].  all are agreed that [the litigants] divide [the amount between them].  The difference of opinion only arises in the case of an unendorsed [document]. Rabbi is of the opinion that even when one [i.e., a debtor] acknowledges the writing of a bill, it still requires endorsement [at Court], and if it is endorsed, [the amount] is divided, but if it is not endorsed [the amount] is not divided. For what reason? It is merely a potsherd.  Who renders the document valid? [Only] the borrower.  But he says, 'It is paid!'  Rabban Simeon b. Gamaliel, however, is of the opinion that when one acknowledges the writing of a bill, it does not require endorsement [at Court], and therefore even if it is not endorsed, [the litigants] divide the amount. 'If it [the bill] fell into the hands of a judge, it must never be produced again.'