Bava Metzia — Daf 35a

איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה אמר רבא שיש עדים שנשרפה

אי הכי מהיכא מייתי לה אלא אמר רב יוסף שיש עדים שנגנבה סוף סוף מהיכא מייתי לה דטרח ומייתי לה

אי הכי כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה וליתי בשלמא מלוה ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה ואזיל וטרח ומייתי לה אלא לוה מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה

אביי אומר גזירה שמא יטעון ויאמר לו אחר שבועה מצאתיה רב אשי אמר זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה והכי קאמר מי נשבע תחילה מלוה נשבע תחילה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר רישא דסיפא תיובתא לרב הונא סלע הלויתני עליו שתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה פטור ואם איתא לדרב הונא מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה

אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה הוה שוה לא קים ליה בגויה ונהמניה מלוה ללוה דקים ליה בגויה לא מהימן ליה

ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה לוה מקיים ביה במלוה (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם מלוה מקיים ביה בלוה (משלי יא, ג) וסלף בוגדים ישדם:

ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים לא שילם אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי ואיקור אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה

אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופרקין המפקיד הוה ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי

ושפיר עבד דלא אהדר לי מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא

למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא

אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא ואמר אמימר אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם והלכתא שומא הדר לעולם משום שנאמר (דברים ו, יח) ועשית הישר והטוב

פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה אמרינן ליה לא עדיף את מגברא דאתית מיניה זבנה אורתא ויהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות

שמו לה לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה

דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות

R. Huna's dictum be correct, since the creditor must swear that it is not in his possession, how can he produce it? — Said Raba:  There are witnesses that it was burnt.  If so, whence can he produce it? — But, said, R. Joseph, there are witnesses that it was stolen. Yet after all, whence can he produce it? He may exert himself and bring it. If so, when the creditor swears, the debtor may take pains and bring it! — [No.] As for the creditor['s producing it], it is well: he knows who enters and leaves his house, and so he can go, exert himself, and produce it. But does the debtor know who enters and leaves the creditor's house? Abaye said: We fear lest he plead, saying to him, 'I found it after the oath.' R. Ashi said: Both must swear: one [sc. the creditor] that it is not in his possession; and the other, how much it was worth — And this is its meaning: Who swears first? The creditor must swear first [that the pledge is not in his possession], lest the other swear and then he produce the bailment. R. Huna b. Tahlifa said in Raba's name: The first paragraph of the second clause refutes R. Huna. '"You did lend me a sela' on it, whilst it was worth two," and the other replies, "Not so: I lent you a sela' on it and it was [only] worth a sela'," he is free [from an oath.]' But if R. Huna's dictum is correct, since the creditor must swear that it is not in his possession, let him also swear, in virtue of a superimposed oath, how much it was worth!  — Said R. Ashi: I repeated this discussion before R. Kahana, whereupon he observed to me: Let this apply where he believes him.  Then let the debtor believe the creditor in this too [viz.,] how much it was worth! — [The debtor reasons,] he [the creditor] did not fully ascertain it [sc. the value]. Then let the creditor believe the debtor, since he does fully know it? — [Nevertheless,] he does not believe him. Wherein lies the difference, that the debtor believes the creditor, but not vice versa? — The debtor applies to the creditor, The integrity of the upright shall guide them:  whereas the creditor applies to the debtor, but the perverseness of transgressors shall destroy them. A man once deposited jewels with his neighbour. When he demanded, 'Give me my jewels,' he replied, 'I do not know where I put them.' So he came before R. Nahman, Who said to him: Every [plea of] 'I do not know' is negligence; go and pay. Yet he did not pay, so R. Nahman went and had his house seized. Subsequently the jewels were found, [by which time] they had appreciated. Said R. Nahman: Let the jewels be returned to their [first] owner, and the house to its owner. Raba observed: I was sitting [then] before R. Nahman and it [the subject of our study] was the chapter, 'IF ONE ENTRUSTS [etc.];  so I quoted to him, IF HE [THE BAILEE] PAYS, DECLINING TO SWEAR [etc.],  but he did not answer me.  And he did well not to answer me. Why? — There he did not trouble him to go to court,  whereas here he troubled him. Shall we say that in R. Nahman's opinion a valuation is returnable?  — [No.] There it is different, because it was a valuation made in error, since the jewels were in existence from the first.  The Nehardeans said: A valuation is returnable until twelve months. Amemar said: Though I am of Nehardea, I hold that a valuation is always returnable. None the less, the law is that a valuation is always returnable, because it is said, And thou shalt do that which is right and good. Now it is obvious,if a valuation was made on behalf of a creditor,  and he went and valued it for his own creditor: we say to him [the second creditor], You are no better than the man in whose power you come.  If he sold, bequeathed or gifted it, these [the recipients] certainly entered it [the distrained estate] originally with the intention of [possessing] the land, not the money.  If it was appraised in favour of a woman [creditor], and she married:  or if a valuation was made of a woman's [estate] and she married, and then died: the husband ranks as a purchaser in respect to a wife's property: he neither returns [the estate to the debtor], nor is it returned to him.  For R. Jose b. Hanina said: In Usha it was enacted:  If a woman sells of her 'property of plucking' in her husband's lifetime and then dies, her husband [as heir] can claim it from the purchasers.