וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־ נָב֣וֹת׀ לֵאמֹר֩׀ תְּנָה־ לִּ֨י אֶֽת־ כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי־ לִ֣י לְגַן־ יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־ לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה׃