מנחות

קרבו כבשים בלא לחם. פי' בקונטרס שלא היה להם אלא מן וקשה דבפ"ב דיומא (עה:) מוכח דאומות העולם היו מביאין להם מיני מאכל ובפ' שתי הלחם (לקמן מנחות צה.) נמי מוכח שהיה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבואו אל הארץ ור"ע לטעמיה דכי תבואו לאו דווקא אבל ר"ש כרבי ישמעאל ספ"ק דקדושין (ד' לז:) דביאה לאחר ישיבה מיהו קשה דאם כן אף קרבניהם לא יקריבו ויש לחלק (ונראה לפרש) משום דשתי הלחם איקרו ביכורים כדלקמן (מנחות ד' מו:) ומה בכורים בארץ אף שתי הלחם כן ועוד דרשינן בהדיא פרק רבי ישמעאל (לקמן מנחות סט:) ממושבותיכם למעוטי ח"ל:

הלכה כרבי שמעון בן ננס. תימה הילכתא למשיחא כדפריך פ' בית שמאי (זבחים מה.) ובפ' ד' מיתות (סנהדרין נא:) ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עב.) גבי ממזרים פירשתי:

שבעת כבשים אע"פ שאין לחם. מדלא כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים:

מדאשתני סידרן. משמע אי לא אשתנו ה"א דחד נינהו וקשה דפרק בא לו (יומא ע:) מצריך (איל אחד) לאשמועינן איל האמור בת"כ זהו האמור בחומש הפקודים ואיכא דדריש התם מאחד מיוחד וי"ל דמדהכא כתיב פרים ושני אילים והכא כתיב איל ושני פרים ש"מ אי בעי קאמר מדלא כתיב ג' פרים וג' אילים והיינו כדרשא דהתם א' ולא שנים:

גמר יהיו מתהיינה. ואף על גב דקאי אלחם לבד ואכבשים לבד כדאי' בהקומץ [רבה] (לעיל מנחות כז.) מיהו מסתבר ליה דלא ניקום אעיכוב כבשים בלחם ותימה הוא:

ובן ננס לילף יהיו מתהיינה. דהא דמו אהדדי טפי דתרוייהו מיירו בענין לחם ואף על גב דאמר טעמא במתניתין [שכן מצינו במדבר מ' שנה כו'] דיהיו מיהיו לא דמו להדדי דחדא ז' כבשים וחדא שני כבשים ובתר דאסיק דיהיו מיהיו עדיף ליה פריך לר"ע כיון דעדיף אע"ג דלא דמו ובתוספתא [פ"ו] ובת"כ משמע דאמר ר"ע דבר שקול מי מכריע ואמר בן ננס אני אכריע:

זו היא שיבה זו היא ביאה. צ"ע אי מצינן למילף מתרוייהו אמאי לא ילפינן:

דנין דבר שמתנה לכהן. תימה אדרבה דנין דבר שממנו קרב למזבח מדבר שממנו קרב למזבח ויש לומר דהאי צד מסתבר ליה טפי כיון דאידי ואידי אלחם קיימי:

דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן. פירש בקונטרס סוף הגוזל קמא (ב"ק דף קט:) קאמר הכי וליתא דהתם קאמר בברייתא קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר והכא לא מצית אמרת הכי דקרבנות הרגל שוין לכל כדדרשינן פרק בתרא דסוכה (דף נה:) ותו דנתינה דהתם הוי לקדש בו את האשה ולכל צרכיו והכא לא הוי הכי כדאיתא בקדושין (דף נב:) המקדש בחלקו לא קידש אלא נראה לי דמילתא דרב הונא אהא איתמר: