תלמוד בבלי
זבחים
דף מ״ט ע״א
והרי מעשר שני דהוא נפדה - אפי' בירושלים אם נטמא כדילפינן (ב"מ דף נג:) מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות:
אינו נפדה - אליבא דר' יהודה אלמא איכא טפל חמור מעיקר:
התם משום דלא אלים - ולא חומרא הוא:
קדשים לא חיילי (עליה) - תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בעלמא ויוצאין לחולין גמורין בפדיון ואפילו ליגזז וליעבד כדתניא פרק הוציאו לו בסדר יומא (דף נ:) חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח דגבי תמורה כתיב טוב ברע השווה בעל מום לתם לענין תמורה על כולם נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל זבח ראשון אם קדם הקדישו את מומו קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בבכורות (דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן להקדישן נפדה ויליף לה מקראי:
קדשים מכח חולין קאתו - לא חלה עליהם קדושה קודמת אבל תמורה באה מכח קדושה קודמת הלכך לאו טפל חמור מן העיקר הוא דהא חומרא דעיקר הוא:
שלמים הוא - ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה טפל:
ואיבעית אימא - עיכובא דעולה מהכא:
דכתיב במקום כו' העולה - חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה:
ישחטו את האשם ואת דמו - במקום שחיטתו תהא קבלת דמו:
דמו ואת דמו - מדמצי למיכתב ישחטו את האשם ודמו יזרוק וכתיב ואת דמו את לרבות את המקבל:
ושחט את הכבש וגו' - באשם מצורע כתיב שנה הכתוב עליו לעכב:
לכדתניא כו' - דצריך להחזירו לכללו הלכך לענין שחיטת צפון נמי בעי להחזירו דאי לא הדר כתביה בגוויה כי היכי דאהדריה למתן דמו הוה אמינא לא ניבעי צפון:
אי אתה יכול להחזירו לכללו - שיהא עוד כשאר הכלל:
שיצא אשם מצורע - מכלל זאת תורת האשם דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח אף כאן לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה:
לכתוב - שחיטת צפון באשם מצורע ולא נכתוב גבי זאת תורת האשם ונגמר כללו מיניה ומדכתביה הכא והכא לעיכובא הוא: