יומא

שכוסס - כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס:

שזפין - פרונ"ש בלע"ז שבלע בלא כסיסה:

ראשון משלם קרן וחומש - שאף היא דרך אכילתן:

ושני משלם דמי עצים לראשון - שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן והן אינן ראויות עוד אלא להסקה:

במחלוקת - השנויה במקום אחר שנויה במשנתנו ולא דברי הכל היא אלא רבי יהושע היא:

שטומאתן ושיעורן שוה - כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות או שתי חצאי עדשה משני שרצים שזמן טומאתן שוה ושיעורן שוה לטמא בשיעור אחד:

טומאתו ולא שיעורו - כגון שרץ ונבילה ששניהן טומאת ערב אבל אין שיעורן שוה לטמא שזה בכזית וזה בכעדשה:

שיעורו ולא טומאתו - כגון מת ונבילה ששניהן בכזית וזה טומאת שבעה וזה טומאת ערב:

מתני' אינו חייב אלא חטאת אחת - דחד שמא הוא דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי:

אכל ועשה מלאכה - תרי שמות נינהו דמתרי קראי נפקי:

גמ' אכילה בכזית - משמע והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת:

השמר פן לא תעונה - השמר פן תבא לידי לא תעונה:

א"כ נפישי להו לאוי - השמר ופן ששניהן לא תעשה הן ואנן לאו אחד אמרינן שמא לא רצה להרבות בו לאוין:

השמר דלאו - כגון השמר בנגע הצרעת (דברים כ״ד:ח׳) שלא יקוץ בהרתו:

השמר דעשה - השמר שתתענה:

ותנא מייתי - אזהרה בעינוי מהכא:

על תוספת מלאכה - אם לא הוסיף מחול על הקודש להפסיק מן המלאכה מבעוד יום:

יהא מוזהר - בלאו:

מה לעינוי וכו' - כלומר עונש דמלאכה לאו מופנה הוא שאם באת ללמדו מעינוי יש להשיב מלאכה הותרה מקצתה אצל גבוה:

חמשה קראי כתיבי במלאכה - ארבעה לאוין וכרת אחד באחרי מות ובפ' אך בעשור (שבחומש הפקודים):

וחד לעונש דליליא - דאם אינו ענין לאזהרה תנהו לענין עונש:

ונאמר להלן עינוי - על דבר אשר ענה את אשת רעהו (דברים כ״ב:כ״ד):