יומא

לכשיבקע - נחוש לו כלומר לא חיישינן לשמא יבקע דאפשר דמסר ליה לשומר:

אין אדם מתנה על שני דברים - להניח שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב שמא אם יבאו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב ולומר לאי זה מהן שארצה אלך למחר לפי שקניית עירוב בין השמשות היא וכשזה בורר למחר אותו שירצה לא סמכינן אברירה לומר הוברר שהעירוב לצד חכם זה קנה שביתה אמש אלא על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא הוא מתנה אם בא למזרח עירובי של מזרח יקנה ואם בא למערב עירובי של מערב יקנה ואילו לכאן ולכאן על שני חכמים למקום שארצה אלך לא דאין ברירה:

והוינן בה - דקס"ד בין השמשות עדיין חכם לא בא והוא באלכסון ויוכל לבא משתחשך למזרח ולמערב ובא לו לאחד מהן:

מזרח ומערב נמי - כשתלה זה עירובו בדעת החכם לומר יקנה עירוב לרוח שהחכם בא לה אין ברירה שמא בין השמשות היה בדעתו של חכם לרוח שכנגדה:

ואמר רבי יוחנן כשכבר בא חכם - בין השמשות דקנה עירוב לאותו הרוח שכך התנה זה מבעוד יום:

והשתא דאמרת - טעמא דר' יהודה בקני חובה משום דברירה לית ליה אבל כתיבה אית ליה:

יום הכפורים - דקאמר לא היה שם אלא כן אחד ליעביד תרי וכו':

לאו אדעתיה - לעיוני בכתיבה:

דם הפר סומק כדאמרן באידך פירקין (דף מה.) שדומה לדם הפרים:

ההוא - שליח צבור דנחית קמיה דרבא והיה אומר סדר יום הכפורים בתפלה כמו שאנו אומרים:

חדא כרבנן - דאמרת כן השני:

וחדא כרבי יהודה - דאמרת נטל תחילה ואחר כך הניח אלמא לא היה כן שני להניחו לכך הוצרך ליטול תחילה: