תמורה

מתני' הכל ממירין - בהמת חולין זו תחת זו של הקדש:

לא שאדם רשאי להמיר - דהא כתיב לא ימיר:

מומר - דמתפיס עלה קדושה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים - משום לאו דלא ימיר:

גמ' לא שאדם רשאי דיעבד - בתמיה. דלכתחלה אינו רשאי להמיר אבל דיעבד שפיר דמי:

ולא ימיר - ומתני' קתני דהכל ממירין אפי' לכתחלה:

ה"ג אלא הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד כו' - כלומר שתופסת קדושת תמורה בבהמה בין על פי אנשים בין על פי נשים ומשמע (אפי') דיעבד כמו דאם המירה אפילו אשה תופסת על פיה קדושת תמורה ולא שאדם רשאי להמיר כו':

יורש - שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה:

יורש סומך - על קרבן אביו שהפרישו אביו בחייו ולא הספיק להקריבו עד שמת:

מאי טעמא דר' יהודה - דאמר יורש אינו ממיר:

ה"ג יליף תחילת הקדש מסוף הקדש - גמר התחלת הקדש כגון תמורה:

מסוף הקדש - דהיינו סמיכה דהויא סמוך לשחיטה. ואי קשיא והא קרי לה לתמורה סוף הקדש במסכת נזיר (דף לא.) משום דלא איירי התם בסמיכה כלל והויא לה תמורה סוף הקדש לגבי קרבן שהמירו בו דאותו קרבן הוי ראשון וחילופיו הוי שני אבל הכא דקא משתעינן בסמיכה הויא לה תמורה תחילת הקדש לגבי סמיכה שהיא לבסוף תיכף לשחיטה:

מנלן - דיורש אינו סומך:

תלתא קרבנו כתיבי - בשלמים בפ' ויקרא מואם זבח שלמים קרבנו עד ואם עז קרבנו ובשלשתם כתיב סמיכה:

הכתיב קרבנו - דמשמע על קרבן עצמו הוא סומך ולא על קרבן אביו:

בעלי חוברין לסמיכה - שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד קרינא אכל חד וחד קרבנו וכולן סומכין בו:

לית ליה - דודאי אינו טעון סמיכה כיון דלא מייחד קרבן דידהו כלומר כיון דלא הוי חלוט אכל אחד ואחד וכי כתיב קרא לקרבנו ולא לקרבן אביו:

מחד קרא נפקא - דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל בין של עובד כוכבים דלמעוטי עובד כוכבים עצמו שלא יסמוך לא צריך דאמרינן במנחות (דף צג.) ובתורת כהנים בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין:

ואייתר ליה כו' - ואכתי הוי קרבנו שלישי לקרבנו ולא קרבן אביו [דס"ד] דשל אביו לאו כלאחר דמי אלא כשלו:

לרבות את היורש - דהכי מצי למיכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה: