תלמוד בבלי
תמורה
דף כ״ח ע״ב
ציפוייהן - אם סיככה עליו שום דבר לאחר שנתנו לה מותר הציפוי לבא לבית לעשות ריקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא גם שניהן ולא ציפוייהן:
נעבד שציפוייהן אסור - דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו':
נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים אינו דין שיהא הוא אסור לגבוה - נהי דלהדיוט לא מיתסר דאין בעלי חיים אסורין כדאמרן טעמא לקמן אבל לגבוה מיהא אסור הואיל וציפויין אסור אפי' בהנאה להדיוט וקרא למה לי:
או חילוף - אי לא כתיב קרא איכא לחלופי דינא:
נעבד שהוא מותר - דלא אשכחן דאסור:
הכי קאמר א"כ ביטלת לא תחמוד כו' - הלכך ליכא למימר או חילוף הואיל ומדינא אתיא דאסור נעבד לגבוה לא צריך קרא דקאמר:
אני אקיימנו כו' - הלכך איכא למימר או חילוף והואיל והוא מותר אפילו לגבוה ציפויין מותר:
ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד - דאסור לגבוה וכיון דאסור לגבוה ציפויין אסור אף להדיוט דקרינא ביה לא תחמוד וגו':
בית גליא - לשון גובה (ל"א) בית כלייא כמו כלוא כליון. ל"א בית כריא בית הכסא לשון כרו שוחה (ירמיהו יח):
מעניינא דקרא - דאשכחן דברובע נסיב קרא בהמה ובדבר עבודת כוכבים נסיב לשון בקר:
מוקצה - שהקצוהו לצורך תקרובת עבודת כוכבים:
את הנוגח - שהמית את האדם בעד אחד דלא מיסתקיל:
אם נאמר רובע - דאסור להקרבה והלא שניהם שוין דאם היו ב' עדים בדבר שניהם נסקלין:
נוגח - לא עשה בו אונס כרצון לענין סקילה דתנן (ב"ק דף לט.) שור האיצטדין אינו חייב סקילה שנאמר שור כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים:
משלם עליו את הכופר - אע"פ שהשור נסקל:
והאי תנא מייתי מהכא - דרובע ונרבע אסורין לגבוה:
שרוע וקלוט ל"ג:
שהן אסורין - להקרבה:
רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד דבר עבודת כוכבים:
מזוהם - שמוציא זיעה ומסריח:
מן הכבשים וגו' - קרא אחרינא אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה:
לשבעה שנים - שהוקצה עד לז' שנים ובסוף ז' שנים יקריבוהו לעבודת כוכבים דהכי הוי מוקצה:
ופר בן שבע שנים - שפיטמוהו שבע שנים אלמא הכי אורחייהו למעבד:
נעבד נמי הוה - לא ידענא מהיכן נפקא:
ל"א אין איסור מוקצה אלא ז' שנים - ומז' שנים ואילך לא הוי מוקצה דתו לא מקרבי ליה דכתיב ופר שני שבע שנים אלמא דמשום דחלפין עליה ז' שנים אישתרי:
לעולם עבדוהו - אלא מההוא לא גמרי מידי דחידוש הוא:
חוץ - שחוטי חוץ:
ובלילה הקריב - דהכי כתיב ויעש לילה: