תמורה

קדושת דמים מדחה - המקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה כגון הכא דכי אקדשה לפלגא לא אקדשה אלא לדמי ומדחי לה ממזבח לעולם ס"ד דלא חייל דיחוי אלא אמידי דאקדשיה למזבח ונדחה:

בעלי חיים נדחין - ואע"ג דהדר מיחזו אידחו לעולם משום דיחוי קמאי:

דיחוי מעיקרא - כגון זו שמתחלת הקדשה נדחית הוי דחוי ופלוגתא היא דאיכא למ"ד (סוכה לג.) נראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי:

חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה - אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כה"ג אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי וה"ה נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גביה שהוא מימר בה:

אלא חציה מעשר וחציה תמורה - ותרוייהו כי הדדי נינהו הי חיילא: תמורה נוהגת בכל:

מתני' תחת זו תמורת זו חליפי זו - לשון תמורה נינהו:

מחוללת - לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין:

לעשות לו דמים - שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש:

גמ' אתפוסי - בתמורה:

קדשי בדק הבית - אם העמיד בהמת חולין ואמר זו תמורת זו וחליפי זו:

לא אמר כלום - דלשון תמורה הוא ואינן עושין תמורה כדאמרינן בפ"ק (לעיל תמורה יג.) יצאו קדשי בדה"ב כו':

זו תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין - ויצא ההקדש לחולין וזה נכנס תחתיו שקדשי ב"ה נפדין אפילו תמימין אלמא תחת לישנא דאחולי הוא. ל' ירושל' מי תפסן פדיונן כלומר מי עבדי תמורה: