תמורה

ואתי מעשר שני ויליף מבכור - בהקישא דואכלת לפני ה' וגו' (דברים יד) דמעשר שני איתקש לבכור וכיון דאיכא בכור דפשיטא לו דלא מיתאכיל אלא בפני הבית כגון האי גמרינן מעשר מיניה:

ומי ילפינן קדשים מהדדי - כגון הכא דילפת בשר מדם ומעשר מבשר:

והא א"ר יוחנן כו' - ומפרש טעמא באיזהו מקומן (זבחים דף מט:):

למד מן הלמד - כגון הכא דמעשר למד מבשר ובשר גופיה למד מדם:

חולין הוא - ולמידין אותו:

בתר הלמד אזלי' - דאם הוא חולין למידין אותו מהמלמד:

בתר המלמד - דם המלמד בעי למיהוי חולין:

מאי איכא למימר - הא הוי המלמד בכור. קשיא לי כיון דלא קידשה לעתיד אמאי מספקא ליה במעשר וכמדומה אני שלשון ירושלמי הכתוב בספרים עיקר וכן קבלתי במס' מכות (דף יט.) אי קסבר קידשה לעתיד לבוא בכור נמי ליבעי ואי קסבר לא קידשה מעשר נמי לא ליבעי לעולם קסבר קידשה לעתיד לבוא והכא דפשיטא ליה בבכור כגון שנזרק דמו בפני הבית כו' ול"ג כיון דאם איתיה לדם לאו בר זריקה הוא כו' אלא ה"ג ואתי בשר ויליף מדם מה דמו במזבח אף בשרו במזבח כלומר מה דמו של זה נזרק בזמן מזבח אף בשרו לא יאכל אלא בזמן מזבח ואתא מעשר וגמר מהאי בשר:

מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ בפ"ק דקדושין בסופו (דף לו:):

אתה מעלה בכור - וברייתא דלא קיבלו מבית אנטיגנוס ר"ע היא ומתני' רבי ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא:

בכל הרואה - בכל מקום שיוכל לראותו העומד בירושלים:

ודין הוא - דאינו נאכל:

מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - דקדשים נפסלין ביוצא:

מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו ואוכליו - חילקת בזמן אכילתו דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ומעשר שני לעולם וחילקת באוכליו שאינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני לכל אדם:

ומאי קשיא ליה - לבן עזאי דקאמר יכול כו' ומנא תיתי לך האי דיאכל בכל הרואה דאיצטריך קרא להכי:

ובירושלים לפנים מן החומה - וקשיא ליה בשלמא קדשים קלים בעו מתן דם אלא מעשר ליתאכיל בכל הרואה קמ"ל:

ויפסל - מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה:

שנה בשנה - שבע שנים במשמע:

יום אחד משנה זו - ששחטו כמצותו בסוף שנתו וקמ"ל קרא דנאכל אותו יום ויום המחרת שהוא משנה האחרת:

כחזה התנופה - דהיינו חזה ושוק של שלמים נאכלין לב' ימים ולילה אחד. [ל"א] יהיה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דמסתמא הוי אזלינן לחומרא ואמרינן (זבחים דף נז.) כחזה ושוק של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הוייה אחרת כיוצא בה והיינו יום ב':

מתני' ושאבדה ונמצאת בעלת מום - קודם שנתכפר באחרת:

אם כיפרו הבעלים - אחרי כן באחרת:

תמות - ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום. ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כיפרו הבעלים שוב באחרת רועה: