נידה

תשלחו - היינו שילוח טמאים ממקדש:

רבי אליעזר היא - דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית:

השרץ ונעלם - או בנבלת שרץ ונעלם ממנו:

על העלם שרץ - שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב:

ואינו חייב על העלם מקדש - אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור:

שרץ ונבלה - לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר:

ר' אליעזר - דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו':

הזב את זובו לזכר ולנקבה - ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום:

לזכר לרבות מצורע - שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב דכתיב ביה (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב וגו':

פרט לכלי חרס - טמא שאין טעון שילוח מן העזרה:

הוה אמינא כלי מתכות לא - טעון שילוח ולהכי שני בדיבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה דהיינו טהרה במקוה:

מוכל טמא נפקא - דאף כלי מתכות בעי שילוח ועל כרחין הוה דרשינן אדם ודמי ליה ולא כלי חרס שאין לו טהרה:

עד נקבה - משמע כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה שיש להן טהרה:

אי הכי - לעיל קאי. כיון דאמר רב לענין שילוח זכר ודאי ולא טומטום בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר:

הזכר - והיה ערכך הזכר:

תלמוד לומר הזכר - ה"א דריש:

אם נקבה - אם קדריש:

ההוא מיבעי ליה - למכתב זכר ונקבה: