מנחות

שאם הוזקקו זה לזה - שהיו ביחד ואח"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו:

ואיזו זיקה - שלהן הקובעתן יחד:

שחיטה - שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל:

תנופה - כבשים היו מניפין עם הלחם מחיים בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן מנחות סא.):

ופליגי בן ננס ור' עקיבא - וש"מ דאין תנופה עושה זיקה:

ולא בתר שחיטה - בתמיה הא ודאי דלכהן לא הוי אלא לאחר שחיטה:

מעיקרא - קודם שחיטה:

עד שלא שחטה - לתודה לחם תודה אין מתקדש אלא בשחיטתה בפרק התודה (לקמן מנחות דף עח:) דכתיב קרבנו על זבח (התודה) וגו' (ויקרא ז) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח:

נפרס לחמה - לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהיא מנחת תודה וכתיב בה היא (קדש קדשים הוא) (שם כד) שאם נפרסה אחד מחלותיה [כולן] פסולות:

הדם יזרק - לשם שלמים ולא לשם תודה:

נזרק הדם - עד שלא נפרס הלחם:

תורם - כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן (שם) דמ' חלות היו והיה תורם אחד מעשר לכהן והשאר לבעלים בריש פרק התודה (לקמן מנחות דף עז:):

מן השלם - ולא מן הפרוס דתניא בהתודה (שם עז:) אחת שלא יטול פרוס:

יצא לחמה - חוץ לחומת ירושלים:

מכניסה ושוחט - דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא:

הדם יזרק - לשם שלמים:

תורם ממה שבפנים על שבחוץ - ולא שיאכל אותו שיצא אלא יחשב במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר את הפנימיות כל יוצא דתודה לאו חוץ לעזרה קאמר אלא חוץ לעיר דהא התודה ולחמה נאכלין בכל העיר:

מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק - לשם תודה והבשר יאכל בתורת תודה:

וידי נדרו יצא - דהציץ מרצה על אכילתן לענין טומאה:

ותיפסל נמי תודה - ולא תזרק אפילו שלא לשמה:

רחמנא קרייה שלמים - תודת שלמיו משמע דאע"פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם אבל כבשי עצרת עם לחמה קרוי שלמים:

אבד הלחם - אחר תנופה: