תלמוד בבלי
מנחות
דף ק״ג ע״א
אלא שקבען בשעת נדר - הרי עלי להביא את זו במחבת:
אבל בשעת הפרשה - דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת:
לא אמר כלום - לא מיפסלא:
מאי טעמא כאשר נדרת - כתיב כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה:
אמאי - מחוייב לאתויי מן החטים:
נדר ופתחו עמו הוא - עם הנדר אמר פתח שמתחרט בו דכיון דאמר מן השעורים אמרי' דאין בדעתו להביא כלום דאדם יודע שאין מנחה מן השעורים:
תפוס לשון ראשון - וכיון דאמר הרי עלי מנחה איחייב במנחה הוגנת:
גרוגרות ודבילה - לא שייכא בהו נזירות:
הרי זה נזיר - מן היין דתפוס לשון ראשון:
הדר ביה חזקיה משמעתא - דלעיל ומודה דטעמא במתני' באומר לא הייתי יודע כו':
בשעורין איכא למימר דטעי - משום דיחיד מביא מנחת קנאות מן השעורים אבל בעדשים ליכא למימר דטעי הלכך פתחו עמו הוא דלא נתכוין להביא כלום:
כמאן אמרה לשמעתיה - כלומר כמאן אוקמא למתניתין לעיל כבית הלל:
בעדשים לא טעי - וליכא למימר אילו הייתי יודע דהא ודאי ידע שאין מנחה של עדשים ולאו למידי איכוין:
לדבריו דחזקיה - דאוקמא מעיקרא כבית שמאי קאמר ליה רבי יוחנן דאפילו מן העדשים תפוס לשון ראשון וליה לא סבירא ליה משום דר' יוחנן אוקי טעמא דמתני' משום דטעי דאיכא למימר אילו הייתי יודע כו' אבל בעדשים לא טעי דמעיקרא לאו למידי איכוין:
את מאי טעמא הדרת בך - לדידך איכא לתרוצי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עדשים דכיון דקי"ל תפוס לשון ראשון דחייב דכיון דלא טעו בהו אינשי איכא למימר מעיקרא כי אמר למנחה גמורה איכוין ובעא למיהדר ביה וסבר אימא מידי דלא חזי להקרבה ונקט עדשים הלכך חייב דלא מצי מהדר ביה אבל שעורים דאיכא למימר כיון דטעו בהו אינשי אימא מעיקרא לאו למנחה איכוין אלא למנחת שעורים ממש כדפריש וכיון דאין מנחה באה שעורים ליפטר דודאי מצי אמר אילו הייתי יודע דסופי להביא חטים לא הייתי נודר כל עיקר קמשמע לן:
Sefaria
נזיר ט׳. · נזיר ט׳: · מנחות פ״א: · נזיר ט׳. · נדרים כ״ז. · נזיר ט׳:
מסורת הש״ס
נזיר ט׳: · מנחות פ״א: · נזיר ט׳. · נדרים כ״ז.