מגילה

מתני' אין בין המודר הנאה - מודר הנאה חמור ממודר מאכל:

דריסת הרגל - שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש - מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:

גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - אסור אף במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירים:

הא לא קפדי אינשי - ואמאי אסור במודר הנאה:

ויתור - דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו:

מתני' נדר ונדבה - מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו:

גמ' הא לענין בל תאחר - ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה:

את שעליו חייב באחריותו - הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא:

מאי משמע - דעליו קבלת אחריות עליו:

מתני' שתי ראיות - ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר:

גמ' משכב ומושב - שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין:

וספירת שבעה - משיפסוק צריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין:

מנא הני מילי - דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן:

מנה הכתוב שתים - ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא ט״ו:ב׳) הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא:

שלש וקראו טמא - דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם). הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא:

הא כיצד - אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש:

שתים לטומאה - לכל חומר טומאת זב:

ולא לטומאה - חמורה אלא כבעל קרי בעלמא:

ראה שתים - והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו:

מזובו - משמע מקצת זובו:

לא ידענא כמה ראיות - האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש:

לכשיפסוק מזובו - אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע (ויקרא י״ד:ח׳-ט׳) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו במים וגו' אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט:

מזובו וספר - להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות:

לא יהא טעון ספירת שבעה - בתמיה אחר שאמרת שתים כו' וה"ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה: