תלמוד בבלי
מגילה
דף י׳ ע״א
יש אחריה היתר - כשחרבה שילה הותרו הבמות כדאמרינן במס' זבחים (דף קיט.) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זו שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה זו ירושלים למה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זו לזו:
גמ' בית חוניו - מזבח חוניו בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים כדאמרינן במס' מנחות:
קסבר כו' - דאיכא למאן דאמר התם שבנאה לשם ע"ז:
וקסבר קדושה - שנתקדשה ירושלים אינה קדושה לעולם ומשחרבה הותרו הבמות:
לעתיד לבא - כלומר משתחרב:
והיא היתה נחלה - האמור בפסוק אל המנוחה ואל הנחלה:
קלעים להיכל - קא סלקא דעתך במקום חומות היכל שיהא מזבח הבנוי בעזרה קרוי אשר פתח אהל מועד שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש כמו שכתוב בספר עזרא ועד עשרים ושנים שנה אחרי כן לא נגמר הבית בשנת שלש לדריוש האחרון:
בונין מבחוץ - שהיו הקלעים פרושים לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונין לתוך ההיכל:
לאו מכלל דר' אליעזר - דבעי קלעים סבר לא קידשה לאחר חורבן לפיכך פירסו קלעים במקום בנין וחזרו וקידשו בתודות ובשיר כדאמר במס' שבועות (דף טז.):
ומר מאי דשמיע ליה קאמר - ולא משום צורך קדושה: וכי תימא כו':
ולמה מנאום - והלא הרבה היו שם והתם נמי תנן וכל כיוצא בהן:
את אלו - עיירות נמנו בפ' בתרא דערכין לענין בתי ערי חומה לומר שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואין שם יותר מתשעה:
ורמינהו - מסקנא דמילתיה הוא דאמר לעיל הני תנאי פליגי בקידשה ולא קידשה:
Sefaria
זבחים קי״ט. · זבחים קי״ט. · זבחים קי״ב: · שבועות ט״ז. · זבחים ק״ז: · יבמות ק״ו. · יבמות ט״ז. · תמורה כ״א. · זבחים ס׳:
מסורת הש״ס
זבחים קי״ט. · זבחים קי״ב: · שבועות ט״ז. · זבחים ק״ז: · יבמות ק״ו. · יבמות ט״ז. · תמורה כ״א. · זבחים ס׳: