תלמוד בבלי
קידושין
דף ט״ו ע״א
ונאמר להלן אוזן - במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):
ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:
ולא אזנה - של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (קידושין דף יז:):
כשהוא עבד - מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:
עבד העבד - עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:
לא דריש - דאורחא דקרא לאישתעי הכי:
ולא ליורשיו - אם לא הספיק להעניקו עד שמת:
פעולתו - שכר פעולתו:
ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא:
מכי משנה שכר שכיר נפקא - גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו:
ושב אל משפחתו - במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל:
אם במוכר עצמו - וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו:
הרי כבר אמור - דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך:
אם בנרצע - ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל:
הרי כבר אמור - לקמיה בעי לה מאי היא:
דלא עבד איסורא - דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש:
ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם:
ושבתם איש אל אחוזתו - בפרשת יובל כתיב:
הרי כבר אמור - כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך:
אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור - ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל:
דלא מטא זימניה - לא מלאו שש שניו לצאת:
ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם:
משום דעבד ליה שש - קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל:
לעולם - ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע:
ה"מ - דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו:
קמ"ל לעולם - מידי דחשוב עד לעולם: