חולין

ואלו ואלו אין מטמאין - דלא גזור בהו רבנן טומאה:

ואלו ואלו תחלה - שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן (לעיל חולין דף לד.) כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה חוץ מן הטבול יום:

תחלה - ראשון לטמא שני והשני שלישי:

חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה - כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה (נדה דף נד:) שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה:

הכי גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין מת - מת חמור הוא שהוא אבי אבות הטומאה:

שרץ - כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו:

לא קלין שרץ וחמורין זב - אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה כדכתיב (במדבר ו) על נפש מת:

מאי שנא זב דגזור רבנן - מיהא טומאה מתחלה במשקין שאינן אב הטומאה מעיינות ומאי שנא מת דלא גזור:

זב - לפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל:

אמר רבי יהודה כו' - לקמיה מפרש טעמיה:

אגפיים - כותלי בית השחיטה. ולשון אגפיים כמו אגפי המים גדותיה:

אבל כסה דם הנפש כו' - ושלש מחלוקות הן רבנן סברי כוליה בעי כסוי ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר ולרבן שמעון בן גמליאל דם הנפש כוליה בעי כסוי:

רבנן סברי דמו כל דמו - משמע:

מתני' חרסית - שחיקת חרסים:

מגופה - שעל פי חבית:

גמ' איכא בינייהו דצריך ולא צריך - ללישנא קמא דאמר אין צריך קרי חול הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול הדק עליו ומותר וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכותשו האי נמי בכלל צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו ואסור:

דמיפריך איפרוכי - ביד:

נעורת - ארישט"א שמנערין מן הפשתן: