חולין

עיקרא דמרירתא - שורש של תור"א:

אליבא ריקנא - קודם אכילה:

משתלח משכיה - נפשט עורו שהחלתית מחממתו מאד ואוחזתו קדחת שקורין שקלפישו"ן:

דיתבי במיא - לקרר עצמי:

שב בוטיתא דפרחי - גרעיני של צלף שקורין קרפי"ר:

תליא דליביה - כל עיקר חיבור לבו נעקר וכגון דאכיל לכולהו:

צומת הגידין - בשוק הוא סמוך לארכובה ברגליה האחרונים:

באומצא - אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על הגחלים:

לניקורי - שמא נשכה נחש שם ואסורה משום סכנת נפשות:

דאיהו בדיק נפשיה - מאליו:

תלחי - מתפרק ונופל חתיכות חתיכות:

לא יאונה לצדיק - שנזדמנתי ומנעתיו מלאכול:

מתני' סימני בהמה וחיה - דכתיב זאת החיה וגו':

הדורס - האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל:

אצבע יתירה - זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות:

החולק רגליו - מפרש בגמ' שכשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעות מכאן ושתים מכאן:

טמא - בידוע שהוא דורס:

ובחגבים - זהו סימן טהרתם כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרצולים הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ וכנפיו חופין את רובו והן ד' סימנים:

ה"ג כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וקרצוליו וכנפיו חופין את רובו ולא גרסינן וקרסוליו וכנפיו ובגמרא נפקא לן מקרא:

(הפורח בהם - שט בהם על המים):

גמ' ניבי - שתי שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן וגם בסוסים הם ניכרות אע"פ שהרבה שינים יש לו. לשון מורי ניבי שאע"פ שאין לו שינים ממש חנכין שקורין יינציב"ש יש לו ובולטין וניכר מקום בליטתן זו אצל זו כשינים:

בן גמל - בעודו קטן אין לו ניבי עד שיגדל:

ועוד שינים מי כתיבי - דקאמרת בידוע שאין לה שינים ומה לנו לשינים שלה:

אלא הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים - בידוע שמעלת גרה ואין אנו צריכין להמתין עד שנראה אם מעלת גרה היא:

ובלבד שיכיר - שלא יהא גמל דגמל נמי אין לו שינים וטמא. ופרכינן לאו אמרת איכא בן גמל ה"נ איכא למיחש למינא אחרינא דלית ליה שינים וטמא:

שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל - וחבריו האמורים בפרשה:

פרט בו הוא - גרסינן. ללמדך שאין לך לחוש למעלה גרה אחת דכל שאר מעלה גרה טהורים:

גמום - חתוך ולשון משנה הוא כמו (לקמן חולין דף צב:) גוממו עם השופי:

בודק בבשרה - לקמיה מפרש היכא:

תחת העוקץ - תחת עצם האליה שקורים אנק"א יש בשר שכשקורעין אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב:

חיה בכלל בהמה היא לסימנין - קושיא היא דהא כתיב זאת החיה כו' וכתיב סימנין בתריה: