חולין

אילימא בית שמאי אומרים מקנח - פיו:

ולא מדיח - במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה:

ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח - דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח:

אין קינוח פה - להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:

אלא - אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה:

נימא בית שמאי היא - דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח:

אף מדיח - תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:

וליתנייה - במסכת עדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:

והוא הדין - דתרווייהו בעינן:

בדשערי לא - מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח:

שטר - נעשה רך ונדבק בחיך. ודוגמתו בהשוכר (ב"מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין:

אקושא - קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים:

קמחא תמרי וירקא - רכין הן:

בין בשר לגבינה - משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה:

אסור לאכול גבינה - משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו:

בשר שבין השיניים - מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו:

הבשר עודנו - אלמא מיקרי בשר:

אנא להא מילתא חלא בר חמרא - לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין:

למחר כי השתא - מעת לעת:

סייר - הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות:

משכח איסתירא - מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך:

פתכא דאופי - משוי עצים שהיה גונבו:

קדמוך - שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה:

צנורא דבדקא - המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה:

רמא קלא - הרים קול וצווח:

מצוה - לשמוע דברי חכמים:

חובה - עדיפא ממצוה. ולקמיה מפרש מאי חובותייהו:

אמצעיים - שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא:

מצוה לגבי רשות חובה קרי לה - משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה:

בין בכלי - מתחתיהם לקבלם:

קינסא - אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע:

מפעפעין - אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל: