חגיגה

חמריו ופועליו - עמי הארץ:

טעונין טהרות - כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:

טהרותיו טהורות - ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא - לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך - לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:

בבא להן דרך עקלתון - כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:

מתני' חומר בקדש מבתרומה כו' - שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:

אבל לא לקדש - בגמרא מפרש טעמא:

אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה - כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ':

אבל לא לקדש - שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש:

הנושא את המדרס - מנעל של זב:

נושא את התרומה - בחבית שאינו נוגע באוירה:

אבל לא את הקדש - בגמרא מפרש טעמא:

לא כמדת הקדש - בחציצת טבילותיו מדת התרומה:

שבקדש - אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה:

ומנגב - אם לח הוא מנגבו תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא:

ובתרומה - אם רצה לקושרו קושר ואח"כ מטביל:

כלים הנגמרים בטהרה - שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש - ובגמרא מפרש טעמא:

הכלי מצרף את מה שבתוכו - אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן:

אבל לא לתרומה - אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות:

פסול - ואינו פוסל עוד אחר:

אם נטמאת אחת מידיו - בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף:

נגובין - שהיו נגובין מימיהן שלא הוכשרו לטומאה מעולם:

בידים מסואבות - שניות לתרומה דכיון דלא הוכשרה לא מיפסלא:

אבל לא לקדש - בגמרא מפרש טעמא: