בכורות

גמ' אין הראש פוטר בנפלים - בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו:

רוח חיים באפיו - מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה:

קתני מיהא - נפל שיצא ראשו פוטר הבא אחריו מכהן:

איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת - דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע"ג דסיפא גופה דקתני ראשו מת לא הוי אלא ראשו ורובו:

ומאי קמ"ל - מתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו:

הא תנינא - בפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו:

בהמה לית ליה פרוזדור - אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה:

הא נמי תנינא - גבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון:

יצא כדרכו - לאפוקי היכא דיצא דרך מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד יציאת רובו:

תיובתא דשמואל - דודאי ראשו דנפלים דמתני' דוקא:

פדחת - מצח:

[פוטרת] בכ"מ - דחשיב לידה מיציאת פדחת. ובכ"מ מפרש לקמיה:

חוץ מן הנחלה - דהבא אחריו בכור לנחלה אא"כ יצא פניו של ראשון:

דכתיב יכיר - והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים:

אף לנחלה - דפדחת נמי הוי היכרא:

עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה:

זו הכרת פנים - דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה:

עם החוטם - וקשיא לר' יוחנן:

אין מעידין - להשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא:

הכרת פניהם ענתה בם - דהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף פנים בעי. ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף:

בסופה - לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה:

אבל בתחלה - תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה: