תלמוד בבלי
בכורות
דף כ״ז ע״א
טובת הנאה - דבר מועט ואם היה כהן נותן סלע כדי שיתננו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע:
ה"ג ותנא מ"ט לא אמר מתנות כהונה ולא גרס ותנא קמא - בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כגון ישראל שהפריש תרומה מכריו מאי טעמא לא אמר נמי או טבח שהפריש מתנותיו ורועה שהיו לו בכורות:
אמר לך תרומה - היינו טעמא דשריא טובת הנאה דידה דקדושת הגוף היא דכולי עלמא ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתי האי כהן דיהב אבי אמו הסלע בגיניה למיטעי ולמנהג בה ענין חול ולמימר איתחלא לה בהאי סלע דיהב ליה אבי אמו:
אבל הני - מתנות בכור:
דקדושת דמים נינהו - דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ליה לישראל למיכלינהו בצלי ובחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למיטעי בהון וסבר כיון דבני קנין נינהו:
תיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי - דיהיב אבי אמו דהיינו ד' זוזי ואתי למינהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפרק הזרוע והלחיים והקיבה (חולין דף קלב:) ומשום הכי לא תנינהו. והאי דנקט ובכולן הכי קאמר ובכולן התרומות והמעשרות יש בהן טובת הנאה:
תרומת חוצה לארץ - דרבנן היא ויכול ליתנם לכהן המסייע:
לשמעיה - כהן:
בטילה ברוב - לאוכלה לזר ולא בעינן אחד ומאה ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאה לאחר שביטלה:
רבה - כהן היה דמדבית עלי קאתי:
חמרא דתרומה - דחוצה לארץ:
אוכל והולך - הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה:
טומאה יוצאת מגופו - כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא:
בנגיעה לית לן בה - ואע"ג שמטמאה לא איכפת לן דאינו מוזהר עליה לשומרה שלא יטמאנה:
הילכך - דבנגיעה אינו מוזהר נדה קוצה לה חלה ואכיל לה:
כהן קטן - ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן. ל"א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי:
בריש מסא - פורגו"ן דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם:
כהן גדול - כהן שהגיע לכלל מצות:
[לאפנויי - לנקבים]:
מהו שיטבול ויאכל תרומת חוצה לארץ - בלא הערב שמש:
Sefaria
מסורת הש״ס