בבא מציעא

לאו בידו - שמא לא ימכרוהו לו:

דלא צר וחתים - מעות של כל איש ואיש לבד:

סיטומתא - חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות:

ובאתרא כו' למיקני - שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאלו משך קני:

מחוסר שתים - שתי מלאכות:

פוסק עמו - ואע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש. כאין לו דמי:

משדא בחמה - שטוח העומרין בחמה:

ומידרא - לזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח:

כגון דשדי בחמה ויבש - דאכתי גדיש קרי ליה:

בידי אדם - אם מלאכות שהדבר מחוסר בידי אדם אפי' מאה הן פוסק:

בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק - דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים הלכך כאין לו הוא:

האיכא מידרא - דבידי שמים היא שצריך רוח שאינה מצויה:

אפשר בנפוותא - וו"ן בלע"ז:

על העביט - כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקיט לה ואזיל:

מכמר - הוחמם:

למידש - לדרוך בגת:

מנגד - למשוך היין אל הבור שלפני הגת:

כדתני ר' חייא - לקמן:

על הכומר של זיתים - דתנן במתניתין (לעיל בבא מציעא דף עב:) מעטן תנא ליה איהו במתני' בלשון כומר לומר שכבר נתחממו:

בי דפא - בית הבד של שמן:

לפופי - אמולידי"ר בלע"ז לשון מלפפין הוולד (שבת דף קכט:) שמגלגלו לפי מדתו אם גדולות אם קטנות ועושה להן בית קיבול:

ומשרף - לצרפו בכבשן:

כגון דמלפף ויבש - ואכתי ביצים קרי להו לשון ביצה מרשק"א שהעפר מגובלת עם המים:

ומידק - לאחר שנשרפו האבנים הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונידוכות מאליהן כקמח טחון:

משראוי לשקען בכבשן - משהכין והזמין את האבנים ואת העצים והכל בידו ואין חסר אלא מלאכת השריפה:

בד"א - שצריך שיהא מוכן בידו:

בעפר לבן - שאינו מצוי וכשהיו מכניסין אותו אין מכניסין אותו אלא מגובל ועשוי ביצים:

אבל בעפר שחור - שהוא מצוי במקומו אין צריך שיהא בידו שאם אין לזה יש לזה:

מכי עיילי עפרא - משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה:

עשיק עפרא - יקר ואינו מצוי:

סמכא דעתיה - דכל אחד והחוזר יקבל מי שפרע:

לא סמכא דעתיה - דלמא לא משכח עפרא וליכא מי שפרע שהוא עצמו לא נסמך עליו אלא נתן על הספק: