בבא קמא

לאו כדיבור דמי - והוו ליה שני עדיות ומשום חדא לא אתכחש אידך דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור ראשון:

כדיבור דמי - וכחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה:

ה"ג - הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ולא גרסינן ותמורת שלמים:

הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ - דאית ליה לר"מ תפוס לשון ראשון:

דבריו קיימין - ותרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים:

שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין - וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו אמרה רבא שאם לא נגמר הדין עדיין אפילו הוזמו מתחילה אין נהרגין שאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין והכי מיתוקמא בסיפא דשמעתין כגון דאתו בי תרי ואמרי הכי ופסקנוה לדינא אפומייהו:

שהוכחשו - שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג:

ולבסוף הוזמו - שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין:

שסימא את עין עבדו - ויצא לחירות ואח"כ הפיל את שינו וחייב ליתן לו דמי שינו:

שהרי הרב אומר כן - כלומר דניחא ליה לרב בסהדותא דהני ולקמן מפרש מאי ניחותא:

ש"מ הכחשה תחילת הזמה היא - דאי לאו תחילת הזמה היא מאחר שבטלה עדותן מי אית בהו דין הזמה:

אמר ליה אביי לא - אי דהוכחשו על ידי כת ראשונה שוב אין כת שלישית מזימתן והכא כשאין שם כת ראשונה אלא הם ודקשיא לך דמי עבד לרב בעי לשלומי הכא כגון שכת שניה אפכינהו ואזמינהו שאמרו להם אותו היום שאתם אומרים עמנו הייתם במקום פלוני אבל ביום אחר הוה ואיפכא הוה דממה נפשך עבד נפיק לחירות והן משלמין לו דמי עין שרצו להפסידו וניחא ליה לרב דניפוק בעינו ויתן לו דמי שינו ואי קשיא הואיל וראשונים הם מאי הוי מפסדי ליה הא לחירות הוי מפקי ליה ואכתי דמי עבד לרב בעי לשלומי לקמיה פריך ליה ומוקמינן לה בשעמד בדין: