Zevachim — Daf 103b

לא יהו כהנים זכאין בעורה ת"ל עור העולה מ"מ

עור העולה אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת"ל עולה מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים

רבי ישמעאל אומר עור העולה אין לי אלא העולה עורות קדשי קדשים מנין ודין הוא ומה עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרן אינו דין שזכו בעורן

מזבח יוכיח שזכה בבשר ולא זכה בעור מה למזבח שכן לא זכה במקצת תאמר בכהנים שזכו במקצת הואיל וזכו במקצת זכו בכוליה

רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר

פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הן ועורותיהן [נשרפין] עמהן חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותן רצו אוכלין אותן על גב עורן

אבל עולה נאמר בה (ויקרא א, ו) והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה יכול לא יהו הכהנים זכאין בעורה ת"ל (ויקרא ז, ח) עור העולה אשר הקריב

לו יהיה פרט לטבול יום (ומחוסר כיפורים) ואונן שיכול לא יזכו בבשר שהוא לאכילה יזכו בעור שאינו לאכילה ת"ל לו יהיה פרט למחוסר כיפורים וטבול יום ואונן

ות"ק נמי תיפוק לי מדינא מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא

ורבי ישמעאל האי אשר הקריב מאי עביד ליה פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן

ותיפוק ליה מלו יהיה רבי ישמעאל לטעמיה דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר בעולה לו יהיה ונאמר באשם לו יהיה מה להלן עצמותיו מותרין אף כאן עצמותיו מותרין

מופני דאי לא מופני איכא למיפרך מה לאשם שכן בשרו מותר לו יהיה קרא יתירא הוא:

מתני׳ כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשיטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשיטן עורותיהן לכהנים אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה

אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורוו חכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה:

גמ׳ כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ואע"ג דאפשטיה לעור קודם זריקה מני רבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו

אימא סיפא כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשיטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשיטן עורותיהן לכהנים אתאן לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו רישא רבי אלעזר ברבי שמעון סיפא רבי

אמר אביי מדסיפא רבי היא רישא נמי רבי היא ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה

רבא אמר מדרישא ר"א ברבי שמעון סיפא נמי ר"א בר"ש מאי קודם הפשט

the skin does not belong to the priests. Therefore it says, ‘the skin of the burnt-offering’, [which implies,] at all events. ‘The skin of the burnt-offering’: I know it only of the skin of a burnt-offering; how do I know it of the skin of most holy sacrifices? Because it says, [‘the skin of the burnt-offering]1 which he hath offered.’2 You might think that I include lesser sacrifices too: therefore it states, ‘burnt-offering’: as a burnt-offering is a most sacred sacrifice, so all most sacred sacrifices [are included].3 R. Ishmael said: ‘The skin of the burnt-offering’: I know it only of the skin of a burnt-offering. How do I know it of the skin of most sacred sacrifices? It is inferred by logic. If the priests have a right to the skin of a burnt-offering, though they have no right to its flesh, is it not logical that they have a right to the skin of [other] most sacred sacrifices, seeing that they have a right to their flesh? Let the altar refute it, for it has a right to the flesh and has no right to the skin? As for the altar, that is because it has no right to part thereof;4 but in the case of priests who have a right to part thereof, you must say: since they have a right to part, they have a right to the whole.5 Rabbi said: The text bears essentially only upon the skin of a burnt-offering.6 For in every instance the skin follows the flesh. [Thus:] the bullocks that are to be burnt and the goats that are to be burnt are burnt and their skin with them. The sin-offering, guilt-offering, and public peace-offerings are the priestly dues: if they wish, they can flay them; if they do not so desire, they can consume them together with their skin.7 Lesser sacrifices belong to their owners: if they desire, they can flay them; if they do not desire, they can eat them together with the skin. But of the burnt-offering it is said, And he shall flay the burnt-offering, and cut it into its pieces.8 You might thus think that the priests do not acquire its skin; therefore it states, ‘even the priest shall have to himself the skin of the burnt-offering which he hath offered’; and this excludes a tebul yom, [one who lacks atonement],9 and an onen. For you might think that these have no right to the flesh, which is eaten, but they have a right to the skin, which is not eaten:10 therefore it states, it shall be his:11 which excludes one who lacks atonement, a tebul yom, and an onen. Now, let the first Tanna too deduce it by logic? — That which may be inferred a fortiori. Scripture takes the trouble of writing it [explicitly]. Now, how does R. Ishmael utilise this text, ‘which he hath offered’? — It excludes a tebul yom, one who lacks atonement, and an onen. But let him deduce that from ‘it shall be his’? — R. Ishmael is consistent with his view. For R. Johanan said on R. Ishmael's authority: ‘It shall be his’ is said in connection with a burnt-offering, and ‘it shall be his’ is said in connection with a guilt-offering: as there its bones are permitted, so here too its bones are permitted. This must be redundant, for if it is not redundant, it can be refuted: as for a guilt-offering, that is because its flesh is permitted! ‘It shall be his’ is a superfluous text. 12 MISHNAH. ALL SACRIFICES WHICH BECAME DISQUALIFIED: [IF THIS HAPPENED] BEFORE THEY WERE FLAYED, THEIR SKINS DO NOT BELONG TO THE PRIESTS.13 [IF IT OCCURRED] AFTER THEY WERE FLAYED, THEIR SKINS BELONG TO THE PRIESTS. SAID R. HANINA THE SEGAN OF THE PRIESTS:14 NEVER IN MY LIFE HAVE I SEEN SKIN GO OUT TO THE PLACE OF BURNING.15 R. AKIBA OBSERVED: WE LEARN FROM HIS WORDS THAT IF ONE FLAYS A FIRSTLING AND IT IS FOUND TO BE TEREFAH,16 THE PRIESTS HAVE A RIGHT TO ITS SKIN. BUT THE SAGES MAINTAIN: ‘I HAVE NEVER SEEN’ IS NOT PROOF: RATHER, IT [THE SKIN] MUST GO FORTH TO THE PLACE OF BURNING.17 GEMARA. [The preceding Mishnah teaches,] Whenever the altar does not acquire the flesh, the priests do not acquire the skin, [which implies,] even though the skin was stripped before the sprinkling [of the blood]. Who is the author of this? R. Eleazar b. R. Simeon, who maintained: The blood does not propitiate on behalf of the skin when it is by itself.18 Then consider the second clause:19 ALL SACRIFICES WHICH BECAME DISQUALIFIED: [IF THIS HAPPENED] BEFORE THEY WERE FLAYED, THEIR SKINS DO NOT BELONG TO THE PRIESTS; [IF IT OCCURRED] AFTER THEY WERE FLAYED, THEIR SKINS BELONG TO THE PRIESTS: this agrees with Rabbi, who maintained: The blood propitiates on behalf of the skin when it is by itself. Thus the first clause agrees with R. Eleazar b. R. Simeon, while the second clause agrees with Rabbi? — Said Abaye: Since the second clause agrees with Rabbi, the first clause too agrees with Rabbi; Rabbi however admits that flaying is not done before sprinkling.20 Raba said: Since the first clause agrees with R. Eleazar b. R. Simeon, the second clause too agrees with R. Eleazar b. R. Simeon. What however is meant by ‘before flaying’ text is required in respect of these. sacrificed, there seems no reason why they should not share in the skin of the burnt-offering. be his. ‘It shall be his’ is emphatic; implying his only, and not any other priest's. the flesh, i.e., it does not render the flesh permitted, it does not propitiate on behalf of the skin either, i.e., it does not permit the skin to the priests. itself when the blood is sprinkled, since the flaying is generally done afterwards, in order not to keep the blood so long. Hence the preceding Mishnah assumes that the skin was not stripped before the sprinkling. If, however, it was, the skin would belong to the priests, notwithstanding that the altar did not acquire its flesh.