Taanit — Daf 21a

משום דנפישי בני חילא דמחוזא

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת

שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא

אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן

אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא

אתא ההוא סבא תנא ליה האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל

אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל א"ל הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים אמר להם בניי פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית

אמרו לו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו

הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך

ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר אמרו מאן ייזיל ייזיל נחום איש גם זו דמלומד בניסין הוא שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות אזל בת בההוא דירה בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא (למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה)

כי מטא התם [שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו אמר קא מחייכו בי יהודאי [אמר גם זו לטובה] אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו א"ל דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי דכתיב (ישעיהו מא, ב) יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו

הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה בדקו מיניה וכבשוה עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה

כי אתו ביתו בההוא דיורא אמרו ליה מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי אמר להו מאי דשקלי מהכא אמטי להתם סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא אמרו ליה האי עפרא דאייתי הכא מדידן הוא בדקוה ולא אשכחוה וקטלינהו להנך דיוראי:

אי זו היא דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו': ת"ר עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי כגון כפר עכו ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר

ביום אחד או בד' ימים אין זה דבר ועיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקו ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר

because there are so many in Mahuza.1 Ilfa and R. Johanan studied together the Torah and they found themselves in great want and they said one to another, Let us go and engage in commerce so that of us may be fulfilled the verse, Howbeit there shall be no need among you.2 They went and sat down under a ruinous wall and while they were having their meal two ministering angels came and R. Johanan overheard one saying to the other, Let us throw this wall upon these [people] and kill them, because they forsake life eternal and occupy themselves with life temporal. The other [angel] replied: Leave them alone because one of them has still much to achieve.3 R. Johanan heard this but Ilfa did not. Whereupon R. Johanan said to Ilfa, Master, have you heard anything? He replied: No. Thereupon R. Johanan said to himself: Seeing that I heard this and Ilfa has not, it is evident that I am the one who still has much to achieve. R. Johanan then said to Ilfa: I will go back, that of me may be fulfilled, For the poor shall never cease out of the land.4 Thereupon R. Johanan went back but Ilfa did not. When [at last] Ilfa returned, R. Johanan was already presiding over the school, and the scholars said to him: Had you remained here and studied the Torah you might have been presiding.5 Ilfa then suspended himself from the mast of a ship and exclaimed, If there is any one who will ask me a question from the Baraithas of R. Hiyya and R. Hoshaiah and I fail to elucidate it from the Mishnah then I will throw myself down and be drowned [in the sea]. And an old man came forward and cited the following Baraitha: If a man [in his last will and testament] declares, Give a shekel weekly to my sons, but actually they needed a sela’6 then they should be given a sela’; but if he declared, Give them a shekel only, then they should be given a shekel. If, however, he declared, On their death others should inherit [their allowance] in their stead, then whether he has declared ‘give’ or ‘give only’ they are given a shekel only.7 He replied: This is in accordance with the view of R. Meir who said: It is a duty to carry out the will of a dying man.8 It is related of Nahum of Gamzu9 that he was blind in both his eyes, his two hands and legs were amputated — and his whole body was covered with boils and he was lying in a dilapidated house on a bed the feet of which were standing in bowls of water in order to prevent the ants from crawling on to him. On one occasion his disciples desired to remove the bed and then clear the things out of the house, but he said to them, My children, first clear out the things [from the house] and then remove my bed for I am confident that so long as I am in the house it will not collapse. They first cleared out the things and then they removed his bed and the house [immediately] collapsed. Thereupon his disciples said to him, Master, since you are wholly righteous, why has all this befallen you? and he replied, I have brought it all upon myself. Once I was journeying on the road and was making for the house of my father-in-law and I had with me three asses, one laden with food, one with drink and one with all kinds of dainties, when a poor man met me and stopped me on the road and said to me, Master, give me something to eat. I replied to him, Wait until I have unloaded something from the ass; I had hardly managed to unload something from the ass when the man died [from hunger]. I then went and laid myself on him and exclaimed, May my eyes which had no pity upon your eyes become blind, may my hands which had no pity upon your hands be cut off, may my legs which had no pity upon your legs be amputated, and my mind was not at rest until I added, may my whole body be covered with boils. Thereupon his pupils exclaimed, ‘Alas! that we see you in such a sore plight’. To this he replied, ‘Woe would it be to me did you not see me in such a sore plight’. Why was he called Nahum of Gamzu? — Because whatever befell him he would declare, This also is for the best. Once the Jews desired to send to the Emperor a gift and after discussing who should go they decided that Nahum of Gamzu should go because he had experienced many miracles. They sent with him a bag full of precious stones and pearls. He went and spent the night in a certain inn and during the night the people in the inn arose and emptied the bag and filled it up with earth. When he discovered this next morning he exclaimed, This also is for the best. When he arrived at his destination and they undid his bag they found that it was full of earth. The king thereupon desired to put them10 all to death saying, The Jews are mocking me. Nahum then exclaimed, This also is for the best. Whereupon Elijah appeared in the guise of one of them11 and remarked, Perhaps this is some of the earth of their father Abraham,12 for when he threw earth [against the enemy] it turned into swords and when [he threw] stubble it changed into arrows, for it is written, His sword maketh them as dust, his bow as the driven stubble.13 Now there was one province which [the emperor had hitherto] not been able to conquer but when they tried some of this earth [against it] they were able to conquer it. Then they took him [Nahum] to the royal treasury and filled his bag with precious stones and pearls and sent him back with great honour. When on his return journey he again spent the night in the same inn he was asked, What did you take [to the king] that they showed you such great honour? He replied, I brought thither what I had taken from here. [The innkeepers] thereupon razed the inn to the ground and took of the earth to the king and they said to him, The earth that was brought to you belonged to us. They tested it and it was not found to be [effective] and the innkeepers were thereupon put to death. WHAT CONSTITUTES PLAGUE? IF IN A CITY THAT CAN SUPPLY FIVE HUNDRED FOOT-SOLDIERS etc. Our Rabbis have taught: If in a city that can supply fifteen hundred foot-soldiers, as for example Kefar Acco,14 nine deaths take place in three consecutive days, this constitutes plague; if, however, these deaths take place in one day or in four days it is not plague. And if in a city that can supply five hundred foot-soldiers, as for example, Kefar-Amiko,15 three deaths take place in three consecutive days this constitutes plague; if, however, they take place in one day or in four days it is not plague. account of its proximity to the capital Ktesifon, v. Obermeyer, p. 174.] and the Gemara explains it to be the combination of od ‘also’, and uz ‘this’.