Sukkah — Daf 44a

אמרי לדידהו נמי לא דחי ואלא קשיא הני תרתי דתנא חדא כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית ותני' אידך לבית הכנסת ומתרצינן כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים

לא אידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין

א"ל אביי לרבא מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש א"ל הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב א"ל ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי

אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש

למאן אילימא לאבא שאול האמר (ויקרא כג, מ) ערבי נחל כתיב שתים אחת ללולב ואחת למקדש אי לרבנן הלכתא גמירי לה דא"ר אסי א"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מה"ת בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש

אמר ר"ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה א"ל ר' יוחנן מי אמרה מי אמרה הא איהו אמר דא"ר אסי א"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני

אלא מי אמרה בנטילה דלמא בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימים

אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר (ערבה) מנהג נביאים תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים דא"ר אבהו א"ר יוחנן ערבה יסוד נביאים הוא תסתיים

א"ל ר' זירא לר' אבהו מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני (דניאל ד, טז) אשתומם כשעה חדא ואמר שכחום וחזרו ויסדום

ומי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא ל"ק

— I will answer! For them also it does not override [the Sabbath]. Does not then a contradiction arise between those two Mishnahs, since one teaches ‘all the people BROUGHT THEIR LULABS TO THE TEMPLE MOUNT’, and the other Mishnah teaches [that they brought them] to the Synagogue, and we answered, did we not, that the one referred to Temple times and the other to the time after the destruction of the Temple? — No; both refer to Temple times, but there is nevertheless no contradiction since the one refers to the Sanctuary and the other to the Provinces. Abaye said to Rabbah, Why in the case of the lulab do we perform the ceremony for seven days in commemoration of the Sanctuary, whereas in the case of the willow-branch we do not perform the ceremony for seven days in commemoration of the Sanctuary? — He answered him, Since one fulfils the obligation [of taking the willow-branch] with the willow-branch on the lulab. But the former asked, does not one do it on account of the lulab? And if you will answer that one first raises it once and then raises it again, is it not a daily occurrence that we do not so act? — R. Zebid answered in the name of Raba, In the case of the lulab which is a Pentateuchal precept we perform the ceremony for seven days in commemoration of the Sanctuary; in the case of the willow-branch which is only a Rabbinical precept, we do not perform the ceremony for seven days in commemoration of the Sanctuary. According to whom [is this statement] made? If you will say, According to Abba Saul, did he not say: It is written, willows of the brook, implying two, one referring to the [willow-branch in the] lulab and the other to [the willow-branch for use in] the Sanctuary? If you will say, It is according to the Rabbis, did they not have it as an accepted tradition, since R. Assi citing R. Johanan who had it from R. Nehunya of the Plain of Beth Hawartan, stated, The laws of the ten plants, the willow-branch and water libation were given to Moses upon Mount Sinai? Rather, said R. Zebid, in the name of Raba, In the case of the rite of the lulab, which has a Pentateuchal origin for its performance in the Provinces, we perform it for seven days in commemoration of the Sanctuary; in the case of the rite of the willow-branch, which has no Pentateuchal origin for its performance in the Provinces, we do not perform it for seven days in commemoration of the Sanctuary. Resh Lakish ruled, Priests suffering from a physical blemish were permitted to enter between the Ulam and the altar in order to fulfil the precept of the willow-branch. Said R. Johanan to him, Who said so? — ‘Who said so?’ Did he not himself say so, since R. Assi citing R. Johanan who had it from R. Nehunya of the Plain of Beth Hawartan stated, The laws of the ten plants, the willow-branch and water libation were given to Moses upon Mount Sinai? — He rather meant this: Who said that [the precept is fulfilled] by taking, perhaps it is fulfilled by fixing, who said that it may be done by priests with a blemish, perhaps it [may be done] only by unblemished priests? It was stated, R. Johanan and R. Joshua b. Levi differ. One holds that the rite of the willow-branch is an institution of the prophets, the other holds that the willow-branch is a usage of the prophets. It can be concluded that it was R. Johanan who said, ‘It is an institution of the prophets’, since R. Abbahu stated in the name of R. Johanan, ‘The rite of the willow-branch is an institution of the prophets’. This is conclusive. Said R. Zera to R. Abbahu, Did then R. Johanan say so? Did not R. Johanan in fact state in the name of R. Nehunya of the Plain of Beth Hawartan that ‘the law of the ten plants, the willow-branch and the water libation were given to Moses on Mount Sinai’? — [The other] was appalled for a while, and then he answered, They were forgotten and the prophets reinstituted them. But could R. Johanan say so? Did not R. Johanan in fact state, ‘What I said was yours was in fact theirs’? — Rather [answer thus]: This is no difficulty,