Nedarim — Daf 46a

ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר למכור את חלקו

היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה לא יכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול לומר לו לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור אין לו בהן תפיסת יד מותר

האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור:

גמ׳ איבעיא להו בנדרו פליגי הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב"י דכי אנוסין דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן

ת"ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה

הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס

אמר רבה אמר זעירי

GEMARA. The scholars propounded: They differ when they interdicted themselves by vow. But what if each imposed a vow upon the other? Do we say, they differ [only] in the former case, but that in the latter the Rabbis agree with R. Eliezer b. Jacob, since they are involuntarily prohibited;  or perhaps the Rabbis dispute even in the latter case?  Come and hear: IF [ONLY] ONE WAS FORBIDDEN BY VOW  TO BENEFIT FROM THE OTHER … and the Rabbis dispute it! — Learn, forbade himself from his neighbour.  This is logical too, for the second clause states: NOW, HE WHO THUS VOWED IS FORCED TO SELL HIS SHARE OF THE COURT. Now, this is reasonable if the vow was self-imposed: hence he is compelled. But if you say that a vow was imposed against him, why is he compelled. Seeing that the position is not of his making? Rabbah said in Ze'iri's name: